העלמה יוליה

"ישנן שתי "עלמות יוליה". האחת היא בת שטן המקפיצה את ארוסה על פני מוט ככלבלב מאולף, עוגבת על המשרת ומבקשת להחריב את עולמו של אביה הזקן. השניה, עושה בדיוק את אותו הדבר, אלא שאין היא עושה זאת מרצונה החופשי. ההבדל בין השתיים הוא הוא ההבדל בין המאה ה - 19 למאה - 20. אצל סטרינברג חטאה של יוליה נראה אולי תמים במקצת בעיני בן המאה ה - 20. אולם הסיטואציה שלתוכה מתגלגלת העלמה עשויה להיראות לנו עם קצת דמיון כסיטואציה מודרנית להפתיע.

לכאורה מבקשת יוליה להכאיב לאביה הרוזן מתוך שהיא בתו, מתעלסת עם המשרת שלו. אולם למעשה כל אישיותה של יוליה, אף שהיא פרועה במקצת, עומדת על האצילות התורשתית במובנה המקובל ביותר. יוליה היא פקעת של ניגודים הנותנה לפעולת כוחות גדולים ממנה. ברור שהדחף היסודי המנחה את העלמה הוא הדחף להרס עצמי. ראובן מורגן הבמאי התאים בבימויו דווקא את התפיסה המודרנית של יוליה ועמעמם את המסגרת ההיסטורית.

תרצה אתר היא לדעתי שחקנית מוחננת, שכוחה נובע מכושר ההבנה הגבוה שהיא מגלה לגבי דמויות הבמה שלה. מישה אשרוב בתפקיד ז'אן המשרת, היה רהוט ומגוהץ ולא חרג במידה מספקת מן המניירה התיאטרלית המקובלת שלו. עם זאת, אין להתעלם מכמה רגעים יפים במשחקו של אשרוב.

"יש לבמאי ראובן מורגן הצעיר היסוסי גישה ל'העלמה יוליה' ויש הרגשה שהוא סומך יותר מדי על הטקסט ואינו חש בצורך - או אינו מעז - לתת לו אינטרפרטציה של בימוי אישי שלו. תרצה אתר, השחקנית הצעירה, אמנם מוכשרת ומבטיחה אך היא קורעת ממש תחת העול הכבד של תפקיד שלא זו בלבד שהוא חלומה של כל שחקנית אופי, אלא שהוא גם אחד הקשים והמסובכים ביותר ברפרטואר העולמי.

גם מישה אשרוב, בתפקידו של המשרת השואף לצאת ממעמדו, אינו מסוגל להתעלות להבנת משמעותה העמוקה יותר של הדמות ועד סוף המחזה נשאר הוא משרתו של הרוזן. שושנה דואר, אינה יכולה לשכנע אותנו משום שמבחינה פיזית אין התפקיד הולם אותה. אף על פי שהיא נותנת משחק טבעי, מאופק ומלוטש למדי.