אוליבר

  • הצגה מספר: 215
  • הצגת בכורה: 17/01/1966
  • מספר הצגות שהועלו: 91
אוליבר

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

עיבוד חופשי ל"אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס.  

לאחר שהעז לבקש מנה נוספת של דייסה מושלך אוליבר מבית היתומים ונמכר בקרן הרחוב לכל המרבה במחיר. הוא מתגלגל לביתו של קברן, המייעד אותו לסיוע בטקסי קבורה. שם, מסתבך אוליבר בקטטה עם שוליית הקברן המתעלל בו ובורח לרחוב.לאחר צעדה ארוכה מוצא  עצמו אוליבר ברחובות לונדון.
שם, הוא פוגש בדוג'ר  החמקן אשר מצרף אותו אל כנופיית נערים העובדים ככייסים עבור פייגין, המקיים בביתו בית ספר לכייסות. בזכות עבודתם אצלו זוכים הנערים למחסה ולאוכל.

אוליבר יוצא לעבוד במשלח ידו החדש אך בשל צירוף מקרים נאסר ומגיע לבית סבו המשתייך למעמד הגבוה. הסב שולח את אוליבר הדומה לבתו שנפטרה אגנס, להחזיר עבורו ספרים לספריה. בדרך חוטפים אותו בני החבורה האורבים לו ומחזירים אותו למאורה.

בגלל חששו של פייגין שאוליבר ילשין עליהם, הוא מצווה על ביל סייקס הגנגסטר לטפל בנער. אוליבר ניצל בזכות מוסר כליות שחוטף פייגין. הוא משווה בין תמונה שמצא בארנק סבו של אוליבר (ארנק שדוג'ר סחב) לבין מדליון שמסרה לו סאלי המיילדת הזקנה למשמורת ומגלה דמיון מפתיע. המדליון היה שייך לאישה צעירה אשר נפחה את נשמתה בזמן לידת בנה אוליבר, באמצעותו מקשר פייגין בין אוליבר וסבו מר בראונלאו.

ננסי נשלחת להזעיק את הסב. בתמונה האחרונה, ביל אוחז באוליבר הכפות ומכוון אליו אקדח. ננסי, אהובתו הכנועה של סייקס,  מקפחת את חייה בנסיונה להציל את הילד.  השוטרים יורים בביל ואוליבר ניצל ומתאחד בחיבוק נרגש עם סבו.    

 

שרגא פרידמן מספר על עיצוב דמות פייגין

אתה שואל אם היה לי מאבק על עיצוב דמותו של פייגין ב'אוליבר'? פייגין הוא דוגמה מיוחדת במינה, שאינה לקוחה, בעצם, מן העולם של העשיה המקורית. הבימאי, פיטר קו, בנה את התפקיד על פי תרשים שנעשה לפני כן בלונדון, והעתק ממנו נעשה על ידו אחר כך בניו יורק, ורק לבסוף הוא הגיע אלי. לא נותר לי אלא לקבל את הדין בחזרות, על אף שהעיצוב היסודי של הדמות נעשה במקורו על ידי השחקן הבריטי רון מודי יחד עם הבימאי פיטר קו, ולי לא היה בזמן החזרות חופש ההמצאה. הייתי אומר: "הלבישו" עלי תפקיד גזור מראש! מה שקרה במשך ההצגות זו השתחררות הדרגתית מן הדמות המוכנה, וסיגולה לאפשרויות הספציפיות שלי. ניסו לשוות לדמות איזו דיוקן של 'סאטיר' בעל גוון נייטראלי - דמות הצומחת אולי מהספרות התיאטרונית יותר מאשר המציאות. עם תפיסה זו הסכמתי, בעיקר מתוך התחשבות בצביעות היהודית. מתברר שידיעתי לא היתה שלמה. אני, שחשבתי שצביעות זו היא נחלת היהודי הגלותי בלבד, ושאנחנו כאן, בארץ, השתחררנו ממנה כבר מזמן. לתדהמתי, לא רצו היהודים שלנו לראות גנב יהודי על הבימה - וזה אפילו חצי שנה לפני המעילה ה'בנק פויכטוונגר'.

(מתוך הספר "מסך אחרון")

תמונות מהצגה

סרטונים

ביקורות

"מספרו של דיקנס נותרה בעיקר המלודרמה. התפאורות והתלבושות מלאו את תפקיד התיאורים החברתיים ורק לעיתים נדירות ראיתי תפאורות הממלאות תפקיד מכריע כ"כ בהצגה. הן יצרו מיד אווירה מדכאה של שחור ופיח, של דלות ואכזריות.

אחדות מתמונות ההמון הזכירו בתפאורתן תלבושותיהן ובימוין את מחזור ציוריו האכזריים של הוגארת, "סמטת הג'ין". אולם בעוד שההעמדה והתנועה עשויים למופת, אין רמת המשחק משביעה תמיד רצון. הילדים בעיקר משחקים כמריונטות ופרט לרבקה רז אין כמעט אדם היודע לזמר כהלכה.

אם זאת ברצוני לציין לשבח את חיוניותו של הנער יחיאל טאובר בתפקיד דוג'ר. מבחינה של משחק, אין ספק שהייתה זו הצגתם של שרגא פרידמן בתפקיד פייגין ורבקה רז בתפקיד ננסי. רבקה רז גלתה כאן מזג עז ואשיות בימתית חזקה ושליטה, המכוננת גם ביכולת זמרה. לגבי תפקידו של פייגין, יש להבחין היטב בין משחקו של שרגא פרידמן לבין תפיסתו המופרכת של התפקיד עצמו ע"י המחבר ליונאל בארט.

בספרו של דיקנס פייגין הוא נבל גמור. בארט הפכו דמות חיובית כמעט שאם למדו את הילדים לגנוב, הרי הוא כאב רחום להם. למראה הפאר הרב של ההפקה, התעוררה מחשבה נוגה. כמה הצגות רצניות היה אפשר להפיק במחיר זה בתיאטרון הנושא עדיין עליו - ועתה שלא בצדק - את שם התואר "לאומי".

בועז עברון. "ידיעות אחרונות" 24.1.66