אוליבר

  • הצגה מספר: 215
  • הצגת בכורה: 17/01/1966
  • מספר הצגות שהועלו: 91
אוליבר

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

ילדי בית המחסה והנערים של פייגין:

יצחק איסקזון, עמוס בליזיצמן, יוסף בכר, אבי גסנר, יוסף דגני, בועז דסאו, חיים הדר, אילן ויינברג, יהודה זינגר, מרדכי זפט, רוני זרגוב, אוריאל טובי, נפתלי טל, אילן טלרמן, אברהם ליכטר, מיכה לבינסון, איתן משולם, רוברט מנדל, יוסף סידס, שמעון פקטור, משה פרימן, יוסף קופלר, ארנון רוזנבלט, אבי שטיין, אילן שלוסברג, צבי שפרנסקי, אלימלך תמם, אריה גורן, אליעזר שטרית, יואל ליבה, רמי פרנקל, שפיר שלנסקי, אילן וינברג, דוד רומנו, רבקה אגר, אשר אברמוביץ', אברהם פלקסר, אפרים ציון, יצחק כהן, איתן ליפשיץ, ירון סבוראי, דוד בלכר.

אנשי לונדון

עמרם אברגיל, נמרוד אברמוב, יהושע אילני, אלי אלמגור, נילי אמיר, ניסן גן-מור, יעקב זיוי, מרדכי טננבאום, ניצה ישראלי, לנה כהן, אנטון כהן, אריה כפיר, שרה כץ, חזקיהו לויה, אורה מורג, יוסף מיטרני, צפורה סובול, בתיה עמרי, מעינה עתיר, יצחק פלישמן, נילי שחר, ישראל ענבר.

 

עיבוד חופשי ל"אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס.  

לאחר שהעז לבקש מנה נוספת של דייסה מושלך אוליבר מבית היתומים ונמכר בקרן הרחוב לכל המרבה במחיר. הוא מתגלגל לביתו של קברן, המייעד אותו לסיוע בטקסי קבורה. שם, מסתבך אוליבר בקטטה עם שוליית הקברן המתעלל בו ובורח לרחוב.לאחר צעדה ארוכה מוצא  עצמו אוליבר ברחובות לונדון.
שם, הוא פוגש בדוג'ר  החמקן אשר מצרף אותו אל כנופיית נערים העובדים ככייסים עבור פייגין, המקיים בביתו בית ספר לכייסות. בזכות עבודתם אצלו זוכים הנערים למחסה ולאוכל.

אוליבר יוצא לעבוד במשלח ידו החדש אך בשל צירוף מקרים נאסר ומגיע לבית סבו המשתייך למעמד הגבוה. הסב שולח את אוליבר הדומה לבתו שנפטרה אגנס, להחזיר עבורו ספרים לספריה. בדרך חוטפים אותו בני החבורה האורבים לו ומחזירים אותו למאורה.

בגלל חששו של פייגין שאוליבר ילשין עליהם, הוא מצווה על ביל סייקס הגנגסטר לטפל בנער. אוליבר ניצל בזכות מוסר כליות שחוטף פייגין. הוא משווה בין תמונה שמצא בארנק סבו של אוליבר (ארנק שדוג'ר סחב) לבין מדליון שמסרה לו סאלי המיילדת הזקנה למשמורת ומגלה דמיון מפתיע. המדליון היה שייך לאישה צעירה אשר נפחה את נשמתה בזמן לידת בנה אוליבר, באמצעותו מקשר פייגין בין אוליבר וסבו מר בראונלאו.

ננסי נשלחת להזעיק את הסב. בתמונה האחרונה, ביל אוחז באוליבר הכפות ומכוון אליו אקדח. ננסי, אהובתו הכנועה של סייקס,  מקפחת את חייה בנסיונה להציל את הילד.  השוטרים יורים בביל ואוליבר ניצל ומתאחד בחיבוק נרגש עם סבו.    

 

שרגא פרידמן מספר על עיצוב דמות פייגין

אתה שואל אם היה לי מאבק על עיצוב דמותו של פייגין ב'אוליבר'? פייגין הוא דוגמה מיוחדת במינה, שאינה לקוחה, בעצם, מן העולם של העשיה המקורית. הבימאי, פיטר קו, בנה את התפקיד על פי תרשים שנעשה לפני כן בלונדון, והעתק ממנו נעשה על ידו אחר כך בניו יורק, ורק לבסוף הוא הגיע אלי. לא נותר לי אלא לקבל את הדין בחזרות, על אף שהעיצוב היסודי של הדמות נעשה במקורו על ידי השחקן הבריטי רון מודי יחד עם הבימאי פיטר קו, ולי לא היה בזמן החזרות חופש ההמצאה. הייתי אומר: "הלבישו" עלי תפקיד גזור מראש! מה שקרה במשך ההצגות זו השתחררות הדרגתית מן הדמות המוכנה, וסיגולה לאפשרויות הספציפיות שלי. ניסו לשוות לדמות איזו דיוקן של 'סאטיר' בעל גוון נייטראלי - דמות הצומחת אולי מהספרות התיאטרונית יותר מאשר המציאות. עם תפיסה זו הסכמתי, בעיקר מתוך התחשבות בצביעות היהודית. מתברר שידיעתי לא היתה שלמה. אני, שחשבתי שצביעות זו היא נחלת היהודי הגלותי בלבד, ושאנחנו כאן, בארץ, השתחררנו ממנה כבר מזמן. לתדהמתי, לא רצו היהודים שלנו לראות גנב יהודי על הבימה - וזה אפילו חצי שנה לפני המעילה ה'בנק פויכטוונגר'.

(מתוך הספר "מסך אחרון")

תמונות מהצגה

סרטונים

ביקורות

"מספרו של דיקנס נותרה בעיקר המלודרמה. התפאורות והתלבושות מלאו את תפקיד התיאורים החברתיים ורק לעיתים נדירות ראיתי תפאורות הממלאות תפקיד מכריע כ"כ בהצגה. הן יצרו מיד אווירה מדכאה של שחור ופיח, של דלות ואכזריות.

אחדות מתמונות ההמון הזכירו בתפאורתן תלבושותיהן ובימוין את מחזור ציוריו האכזריים של הוגארת, "סמטת הג'ין". אולם בעוד שההעמדה והתנועה עשויים למופת, אין רמת המשחק משביעה תמיד רצון. הילדים בעיקר משחקים כמריונטות ופרט לרבקה רז אין כמעט אדם היודע לזמר כהלכה.

אם זאת ברצוני לציין לשבח את חיוניותו של הנער יחיאל טאובר בתפקיד דוג'ר. מבחינה של משחק, אין ספק שהייתה זו הצגתם של שרגא פרידמן בתפקיד פייגין ורבקה רז בתפקיד ננסי. רבקה רז גלתה כאן מזג עז ואישיות בימתית חזקה ושליטה, המכוננת גם ביכולת זמרה. לגבי תפקידו של פייגין, יש להבחין היטב בין משחקו של שרגא פרידמן לבין תפיסתו המופרכת של התפקיד עצמו ע"י המחבר ליונאל בארט.

בספרו של דיקנס פייגין הוא נבל גמור. בארט הפכו דמות חיובית כמעט שאם למדו את הילדים לגנוב, הרי הוא כאב רחום להם. למראה הפאר הרב של ההפקה, התעוררה מחשבה נוגה. כמה הצגות רצניות היה אפשר להפיק במחיר זה בתיאטרון הנושא עדיין עליו - ועתה שלא בצדק - את שם התואר "לאומי".

בועז עברון. "ידיעות אחרונות" 24.1.66

"ההצגה נשענת על כתפיהם של שניים - רבקה רז ושרגא פרידמן. עבור רבקה רז, זה היה מבחן אישי. התיאטרון כבר מכיר את התופעה של 'כוכב תורן'. לאחר ההצלחה המושלמת ב'גבירתי הנאווה', נאלצה רבקה להילחם קשה כדי לבסס את מעמדה. רז הוכיחה, שיש לה כושר משחק ועוז ביטוי. היא יודעת להתנועע, לרקוד ולהגיש פזמון.שרגא פרידמן היה פייגן ערמומי בסצינת גניבת המטפחות. הוא שחקן היודע לזמר ולהגיש פזמון, בשעת הצורך.

אברהם רונאי ורחל אטאס, כצמד הנוכלים מבית המחסה, הוא קומי ותואם את העלילה. ישראל רובינצ'יק, כקברן, גילה כשרונות קומיים. יהודה אפרוני, כרופא, יצר מתקרית אפיזודית - תפקיד קטן ונחמד, בעזרת טריקים של שיעול וגב כפוף. ברוריה אביעזר הייתה משרתת 'מעוררת תיאבון' ואילו רות גלר הגזימה בהעוויות, כשהושלכה לארון המתים. 

בין קבוצת הילדים, התבלט במיוחד רנן שור, ילד בעל בטחון עצמי רב ופקחות. נראה, שהוא נהנה מהתפקיד הגדול שנפל בחלקו ואינו מתכוון להחמיץ כל חלקיק של הופעה.

ובסיכום: 'אוליבר' מעניין, אך לא מוציא מהכלים. יש עבודה מקצועית של במאי, תפאורן, כוריאוגרף ומדריך מוסיקלי. ובכל זאת - ההצגה בינונית למדי, בגין חוסר השלמות." 

עיתון "לאישה" 01/02/1966