שעת האפס

"מחזה המטפל בשאלה המצפונית שלה מדען : האם ההשקפה האוניברסילית שלו אינה מתנגשת איכשהו במציאות הקיומית של האדם הקרויה "לאום", השתייכות המגבילה את אופקי התיאוריות המופשטות רחבות התנופה ? האם הסכם לאי ייצורה של הפצצה האטומית מצד המדענים היה יכול להיות בר ביצוע ? האם הכפיה לא הייתה מוצאת נקודת תורפה באופיו של המדען ויהיה ככל שיהיה איש השכל וההיגיון ? ב'שעת האפס' מצוייר בקווים בודדים אופים של שני המדענים הדני אוקלן נילסן (הוא נילס בוהר, בעל פרס 'נובל') ותלמידו הגרמני אריק ריינפאל.

משחקו של מסקין היה מצויין. משחק שופע טבעיות וחמימות אנושית ויחד עם זאת מפגין דבקות באמונה באדם בלי להיות תמים מידי. בדמותו של מסקין יש אפילו דמיון לדמותו של נילס בוהר בהופעתו. רובינא היא 'עזר כנגד' של הפרופסור ואינה נופלת ממנו בכשרון החקירה וההיקש ההגיוני. יש התאמה נפלאה בין משחקם של שני הפרטנרים המהוללים שלנו. לשניהם הכשרון הגדול "לשכוח" את הקהל ולחיות את המתרחש על הבמה סביבם.

לאלכס פלג היו רגעים של משחק כן. טוב לראות מחזה אנושי ולשמוע שיח אדם תרבותי על הבמה.

"אחת ההצגות המעניינות ביותר שאפשר לראות בשעה זו על בימות תל אביב היא 'שעת האפס'. ולא רק משום שגיבורי המחזה אינם בשר ודם על דרך השיגרה, אלא האידאות, המצפון, חורבנו של העולם ואיומי הפצצה האטומית. אין כאן קונפליקט משפחתי, עלילה ואינטריגה סצינית ברוח התיאטרון הקלאסי המקובל. דוד לוין ידע לשקוד על בימוי סולידי חדור רצינות ומותאם לרצינותו של הנושא.

אשר למשחק, חנה רובינא ומסקין - ולצידם אלכס פלג - שוב אינם זקוקים לשבחים ולהכרה. אלא שמחובתנו לפרוע חוב לטירונית אדית אסטרוק - התגלית של יוסף מילוא ב"סאד מרא" - עך שהצליחה לעצב דמות נוקשה וקשה לעיצוב בדרך מרוסנת ומרשימה.