הצוענים של יפו
- הצגה מספר: 265
- הצגת בכורה: 04/10/1971
- מספר הצגות שהועלו: 101
יוצרים
- מאת: נסים אלוני
- בימוי: נסים אלוני
- תפאורה ותלבושות: יוסל ברגנר
- מוסיקה: פולדי שצמן
- תאורה: נתן פנטורין
שחקנים
- לאון מוזיקנט: רפאל קלצ'קין
- כנר: מקס הודס
- דני קובזא,קריין: דודו ירדני
- מאדם זארא,צועניה: חנה רובינא
- מריולה,בתה: אדית אסטרוק
- גיטריסט: שמעון אדלר
- סקרסלה שומר סף: שמואל סגל
- תומס ווליגורא: אהרון מסקין
- רגינה מוזיקנט: סטלה אבני
- מיס בל: אביבה מרקס
- רב פקד לזר: שמעון פינקל
- בוגו צועני: יוסי בנאי
- סמול ווליגורא: יוסי פולק
- קולו של קריין: מיכאל ורשביאק
על ההצגה
יפו. עיר שנוסדה לפני המבול, כתוב בספרים. עושים שיפוצים, אבל שום דבר לא חדש. מאחורי הים. עתיד. ממולי, רחוק, הרים. עתיק. במזרח, בצפון, בדרום, ערים קדושות עם שירי עלילה, עם מזמורי הלל, עם אגדות. פה אין הרבה, אגדות. גם מזמורים, כלום, כמעט. אבל היה כאן הרבה רצח. תמיד. עם הפסקות קרות. אז אולי העיר, כמו זונה עתיקה מלפני מבול, מחייכת : עוד רצח, פחות רצח... הפרפר.. פרפר הנשמה של צועני... פה... ביפו... אין ג'אפה.. יפו...עיר מקלט... עיר מלא חמסין... מלא תפוזים... מלא צוענים...
מתוך המחזה
נסים אלוני מתוך ריאיון שערכה רות פיינגולד מעיתון "דבר" עם נסים אלוני ב - 14.10.1971 :
אם רוצים ללבן בעיות הטמונות כביכול במחזה, אם רוצים לדבר על משמעויות - לאו דווקא נסים אלוני הוא הכתובת לכך. כי לדבריו: "כשמתחילים לנתח דברים כמו שמנתחים חתיכת ספרות, אז יוצא שצריכים להגיע למה שנקרא בירור אנטלקטואלי של מערכות סמלים. בשבילי, כל זה תמיד חידה. זה למעשה הפיכה של הדבר למה שהוא איננו. לשם מה? מה הטעם? אתה מנסה להפוך את העניין עצמו לדבר אחד. מחזאי מביא מערכת של יחסים בין אנשים - או בין סוסים, אין זה משנה - ואז רוצים להפוך את זה למערכת פילוסופית של קביעת הלכות. אבל זה בכלל לא זה. אז למה ? אינני יכול להיות לעזר למישהו ולהגיד לו: זה כך או לא כך. אני באמת אינני יודע. זה גם איננו מעניין אותי. אם אתחיל להדפיס את המחזות שלי, אולי אתחיל לראות מה הולך בהם. זה יהיה רע מאוד. אני אחשוב על זה שנים. אשב בבית ואקרא. לא יצא מזה שום דבר".
תמונות מהצגה
ביקורות
"הצוענים של יפו' היא הצגה נפלאה שבה מצאה 'הבימה' את עצמה. לבו הרחב, הפזרני לתפנוקים של נסים אלוני, שב ומגלה לנו מה אפשר לחולל בתיאטרון ישיש זה אם אין אתה חוסך ב'כוכבים' אלא בונה הצגת אנסמבל שבה מתחלקים שחקנים מצויינים בתפקידים שווי זכויות. אלוני מסתייע היטב ברובינא, נבונה ואומרת הוד, במסקין המשחק בכח גם ניואנסים של חולשה. בפינקל, המפליא לשרטט בקווים ספורים את החוק היוצא לפנסיה, בקלצ'קין המאפין בגרוטסקה צ'אפלינית את לאון מוזיקנט וסטלה אבני המשיבה לו רגשי חום מלב שהצינה כבר אחזה בו.
ביוסי בנאי שהנעימה הפיוטית של הלשון קולחת מפיו כאילו הוא דובר אלונית מבטן ומלידה. וכן בשמואל סגל ואביבה מרקס הנכנסים עמוק לעורן של הדמויות שנתפרו. כמדומה, על פי מידתם בדיוק. ודאי, 'הצוענים של יפו' הוא תיאטרון אסטטי שנועד לחמם את הלב. לא הרבה יותר. זה תיאטרון של גודש, של שפע, לחובבי התפנוקים שבקהל. אבל איזו התפנקות נהדרת !
"הצגת 'הצוענים' מעלה על הבמה גלריה של שחקנים שניתן להם כאן בהדרכת הבמאי לתרום ממיטבם. יוסי בנאי בתפקיד הפוחח הצועני, גילם דמות שיש בה שילוב של הטוב והרע שבחיים, ידידות ובגידה, הקרבה ושפלות, שקרנות ועמידה במבחן 'רגע האמת' - בשטף, בקסם, בעוצמה. חנה רובינא בתפקיד מגדת העתידות ואהרון מסקין בתפקיד בעל הקברט היפואי, התעלו להיות כלי ביטוי לאמת אנושית נוקבת החופנת מוטיבים של כישוף צועני.
יוסי פולק נסך עוצמה גולמית בדמות הרוצח שנמלט מהכלא ומטיל חיתתו על הכל. מחזהו של נסים אלוני הוא יצירה פיוטית שתוך נסיון להגדירה אפשר להמשיל עליה אין סוף משלים. נמשיל על יצירה זו מדברי אלוני עצמו, כפי שנאמרועל יפו. אצלו, זהו מקום 'שנוסד לפני המבול, כתוב בספרים. עושים שיפוצים, אבל שום דבר חדש. מאחורי הים. עתיק. ממולי, רחוק, הרים. עתיק. במזרח, בצפון, בדרום, ערים קדושות עם שירי עלילה עם מזמורי הלל עם אגדות'. משהו כזה - ועוד הרבה הרבה תמצאו בהצגת 'הצוענים'. אין להחמיצה.