צוואתו של כלב או:משחק הבתולה
- הצגה מספר: 273
- הצגת בכורה: 13/05/1972
- מספר הצגות שהועלו: 171
יוצרים
- מאת: אריאנו סואסונה
- תרגום: דן אלמגור
- בימוי: יוסף מילוא
- תפאורה: אלי סיני
- מוסיקה: פולדי שצמן
- תנועה: בלה רייכלר
- תאורה: נתן פנטורין
שחקנים
- הליצן: ישראל בידרמן
- גרילו: שלמה בר שביט
- צ'יקו: אריאל פורמן
- המאיור: יצחק (איז'ו) ברקת
- האב ג'ואאו: ישראל בקר
- השמש: אלכס פלג
- הבישוף: ישראל רובינצ'יק
- הנזיר: בני אפולו
- האופה: שי דנון
- אשת האופה: טובה פרדו
- סוורינו: אברהם רונאי
- השודד: יעקב אשכנזי
- השד: יצחק (איז'ו) ברקת
- השטן: ברוך ברקין
- מנואל: מיכאל ורשביאק
- האם הטובה: אביבה מרקס
על ההצגה
לפני רחבת הכנסייה, בעיירה צפון ברזילאית קטנה, ניצבים שני ידידים גרילו, בן כפר ערמומי, עוזרו של האופה וצ'יקו, ידידו התמים ובעל הגוזמאות. שניהם באו להזמין את כומר הכפר לביתה של אשת האופה, שכלבה הקטן נוטה למות. אשת הכפר מאמינה, כי אם יעניק הכומר לכלב את ברכת הקודש, תינצל החיה ממוות. הכומר, שיודע שהבישוף מסתובב באיזור , מסרב לברך את הכלב, וזה נופח את נשמתו ברחבה שלפני הכנסיה. גרילו אינו מאבד את עשתונותיו, הוא מספר לכומר שהכלב היה נוצרי נאמן שהשאיר צוואה לפני מותו ובה נקב בסכומי כסף גדולים, שימסרו אחרי מותו לכומר ולשמש. ברגע ששומע הכומר על הצוואה הוא מוכן מיד לקבור את הכלב בטקס קאתולי ובשפה הלטינית. כשמגיע הבישוף למקום, ומתבררים לו פרטי מעשהו של הכומר, הוא מתמלא זעם ומאיים לפטר אותו מתפקידו. אז מציין גרילו שגם הוא, הבישוף, נזכר בצוואתו של הכלב ואף ירש סכום נכבד. הבישוף מבטל מייד את איומיו. בזמן שהבישוף, הכומר, השמש, האופה ואשתו החמדנית מונים את הכסף שהוריש להם כלב בצוואתו, מופיע סוורינו הגזלן שגונב את כספם ומוציא אותם להורג בזה אחר זה. גרילו, המספר לו שבידיו מפוחית קסם שעשויה להקים מתים לתחייה, ניצל ונותר בחיים. סוורינו מצווה על עוזרו לירותו בו ולאחר מכן לנגן במפוחית כדי להשיבו לחיים. העוזר יורה בו, אך סוורינו כבר עבר אל עולם שכולו טוב. המתים מוצאים את עצמם בשמים. שם, הם קוראים לעזרתם את ישו מנצרת ואת מריה הקדושה כדי שיערכו להם משפט צדק. מריה מחליטה לחון את כולם ומעניקה לגרילו הזדמנות שניה לתקן את התנהגותו. גרילו שוב בחיים. בפגישה המחודשת עם צ'יקו שניהם מתמלאים עליצות מאחר שבידהם כספם של כל האחרים. אולם אז מפתיע צ'יקו ומספר שנדר נדר לבתולה הקדושה לתרום את כל הכסף לכנסיה אם ישוב לחיים. בלית ברירה, נאלצים צ'יקו וגרילו לתרום את הכסף ושני הידידים נשארים כפי שהיו בתחילת המחזה - עניים מרודים, אך שופעי חיים ופקחות עממית.
תמונות מהצגה
ביקורות
"עורך הלילה הוא המשרה עליי סגנון לקוני זה, כשההצגה נגמרה עשרים לפני חצות. ובכן : ההצגה הייתה משעשעת. קצת ארוכה מדי וצריך לצמצמה. המחזה הוא מעשה ידיו של מחבר ברזילאי וההצגה מתחילה בצלילי סמבה ונגמרת בהם. בין הרישא וסיפא הללו מתרחשים דברים המעוררים תכופות צחוק, אך אם המרחק בינהם יהיה קצר יותר, ירבה הצחוק כהנה וכהנה.
יוסף מילוא היה באחת מהשראותיו הטובות והגיש קומדיה-פארסה עממית. הוא הציל את ההצגה מסופיסטיקציה מלאכותית ונתן לקהל הרחב את אשר עשוי לקבל גם הקהל הנבחר, המצומצם, האוהב קומדיה שיש בה סממני סאטריה סלחנית. דן אלמגור תורם רבות על ידי קלות סגנונו ושפע משחקי מילותיו והתבדחויותיו. המשחק היה ברמת המחזה ושעשע את הצופים.
יותר מכולם שיחק משחק מצויין שלמה בר-שביט בתפקידו של גרילו. הוא היה השחקן הקומי בה"א הידיעה של ההצגה. נהנינו ממנו הנאה רבה מאוד. זהו אחד מתפקידיו הטובים ביותר. אף רגע אחד לא הראה סמני הרפייה במשחקו. ישראל בידרמן היה ליצן ספיקר-מנחה טוב מאוד. אריאל פורמן - צ'יקו לא רע. ישראל בקר היה כומר מצחיק. טובה פרדו, אשת האופה, הייתה טובה בברזיליותה הפיקטיבית. אברהם רונאי כשודד סברינו, היה דמות טיפוסית לפארסה, חי עד קצה גשמיותו.
בסיכומו של דבר : 'הבימה' אינה צריכה לחשוש מאולם ריק ב'עונת המלפפונים' , אפילו אם יקרה קלקול ארעי במיזוג האוויר שלה. היא יכולה בשקט ללכת לקראת ערבי החמסינים.
"שלמה בר-שביט יצר דמות קומית נאה בתור גרילו הערום. הוא שחקן שבמשך נסיונו הממושך תפס שהתנועה המאופקת, הגזורה בקפדנות והמבוצעת בעיתוי מדוקדק - יש לה אפקט רב יותר מהרעש הגדול. ישראל בקר בתפקיד האב ג'ואאו הנפוח והרעשן, רודף הבצע והשוטה, יוצר את הניגוד והאיזון לבר-שביט, כפי שאריאל פורמן, עמיתו התמים של גרילו, הוא משלימו מצד אחר.
אברהם רונאי בתור השודד הנורא סברינו, נראה בדיוק כמו פיראט מאגדות לילדים, עם כרס ענקית, פנים אדומים מפחידים וקול רועם. טובה פרדו, חובבת הגברים, קורנת סקסיות עליזה. אחד הרעיונות המוצלחים ביותר הייתה הופעתה של אביבה מרקס בתפקיד הבתולה מריה. בשערה הבלונדיני הארוך, בפניה התמימים והוורודים, דמתה בדיוק לפסלון זול של הבתולה הקדושה בחנות לחפצי קדושה, כפי שהיא נראית וודאי לנפשות כפריות תמימות. התרגום של דן אלמגור מלא הומור, בלי הגזמות.