צוואתו של כלב או:משחק הבתולה

"עורך הלילה הוא המשרה עליי סגנון לקוני זה, כשההצגה נגמרה עשרים לפני חצות. ובכן : ההצגה הייתה משעשעת. קצת ארוכה מדי וצריך לצמצמה. המחזה הוא מעשה ידיו של מחבר ברזילאי וההצגה מתחילה בצלילי סמבה ונגמרת בהם. בין הרישא וסיפא הללו מתרחשים דברים המעוררים תכופות צחוק, אך אם המרחק בינהם יהיה קצר יותר, ירבה הצחוק כהנה וכהנה.

יוסף מילוא היה באחת מהשראותיו הטובות והגיש קומדיה-פארסה עממית. הוא הציל את ההצגה מסופיסטיקציה מלאכותית ונתן לקהל הרחב את אשר עשוי לקבל גם הקהל הנבחר, המצומצם, האוהב קומדיה שיש בה סממני סאטריה סלחנית. דן אלמגור תורם רבות על ידי קלות סגנונו ושפע משחקי מילותיו והתבדחויותיו. המשחק היה ברמת המחזה ושעשע את הצופים.

יותר מכולם שיחק משחק מצויין שלמה בר-שביט בתפקידו של גרילו. הוא היה השחקן הקומי בה"א הידיעה של ההצגה. נהנינו ממנו הנאה רבה מאוד. זהו אחד מתפקידיו הטובים ביותר. אף רגע אחד לא הראה סמני הרפייה במשחקו. ישראל בידרמן היה ליצן ספיקר-מנחה טוב מאוד. אריאל פורמן - צ'יקו לא רע. ישראל בקר היה כומר מצחיק. טובה פרדו, אשת האופה, הייתה טובה בברזיליותה הפיקטיבית. אברהם רונאי כשודד סברינו, היה דמות טיפוסית לפארסה, חי עד קצה גשמיותו.

בסיכומו של דבר : 'הבימה' אינה צריכה לחשוש מאולם ריק ב'עונת המלפפונים' , אפילו אם יקרה קלקול ארעי במיזוג האוויר שלה. היא יכולה בשקט ללכת לקראת ערבי החמסינים.

"שלמה בר-שביט יצר דמות קומית נאה בתור גרילו הערום. הוא שחקן שבמשך נסיונו הממושך תפס שהתנועה המאופקת, הגזורה בקפדנות והמבוצעת בעיתוי מדוקדק - יש לה אפקט רב יותר מהרעש הגדול. ישראל בקר בתפקיד האב ג'ואאו הנפוח והרעשן, רודף הבצע והשוטה, יוצר את הניגוד והאיזון לבר-שביט, כפי שאריאל פורמן, עמיתו התמים של גרילו, הוא משלימו מצד אחר.

אברהם רונאי בתור השודד הנורא סברינו, נראה בדיוק כמו פיראט מאגדות לילדים, עם כרס ענקית, פנים אדומים מפחידים וקול רועם. טובה פרדו, חובבת הגברים, קורנת סקסיות עליזה. אחד הרעיונות המוצלחים ביותר הייתה הופעתה של אביבה מרקס בתפקיד הבתולה מריה. בשערה הבלונדיני הארוך, בפניה התמימים והוורודים, דמתה בדיוק לפסלון זול של הבתולה הקדושה בחנות לחפצי קדושה, כפי שהיא נראית וודאי לנפשות כפריות תמימות. התרגום של דן אלמגור מלא הומור, בלי הגזמות.