תיבת הצללים

  • הצגה מספר: 323
  • הצגת בכורה: 24/06/1978
  • מספר הצגות שהועלו: 50
תיבת הצללים

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

ג'ו, בראיין ופליסיטי חיים במוסד לחשוכי מרפא. צוות מקצועי עוקב אחר החולים ומראיין אותם דרך קבע כדי ללמוד את תחושתיו של אדם הנוטה למות. מגי - אשתו של ג'ו המבקרת אותו יחד עם בנם סטיב, אינה מסוגלת לקבל את גזר הדין והיא דוחקת  בבעלה להתעלם מדברי הרופאים, לחזור הביתה ולהמשיך בשגרת חייהם.   בראיין, שחי עם ידידו מארק, מגיע למוסד אחרי שהחליט, בעקבות המחלה, לנתק את כל קשריו החברתיים והכלכליים. אשתו לשעבר, בוורלי, מופיעה לפתע  וסוחפת אותו  במזגה והליכותיה הסוערים. כשהיא יוצאת מהמוסד שתייה וכואבת, הוא חוזר אל מארק ואל עצמו.
פליסיטי, הזקנה מבין שלושת החולים, שבתה אגנס, הרווקה המזדקנת, סועדת אותה, אינה מסכימה למות עד שתשוב ותראה את בתה האהובה קלייר שעזבה את הבית לפני שנים רבות. התקווה לראות את בתה מאריכה את חייה למרות הסבל הרב וכאבי התופת.  
שלושה אנשים בעלי רקע שונה, שהגורל זימן אותם יחד, עושים את חשבון הנפש האחרון של חיים ועולמם ובצל המחלה ממשיכים לאהוב, לכאוב, לצחוק ולקוות.  
המחזה עוסק בהתמודדות עם מחלה חשוכת מרפא, וביחסיו של החולה עם בני משפחתו, שקבלת הדין קשה להם לא פחות מאשר לחולה עצמו, לצד הרבה הומור וחולים המשתדלים לחיות את חיי היום-יום במלואם, תוך השלמה עם גזר הדין.

תמונות מהצגה

ביקורות

המחזה תיבת הצללים מאת מייקל כריסטופר, בבימויו של חנן שניר מתיימר לתאר את מערכות היחסים הנבדלות המתרקמות סביב שני גברים ואישה הנוטים למות ממחלת הסרטן. מין "שיכון גוססים" מפואר בהרי קליפורניה. אין כאן שום מסר של ממש. יש רק בימוי טוב ומשחק טוב, לעיתים מעולה של רוב המשתתפים.

מבחינה טכנית של תנועת במה, כניסות ויציאות, זו הייתה מלאכת מחשבת. קצב המשחק הוא למופת, מחושב בדקדקנות. הילוכו המדשדש חסר הביטחון, השבור של נחום בוכמן, הילוך ותנועה האומרים לנו כבר הכל, המכילים כבר את המוות. כנגד התרוצצותה הנואשת וחסרת המטרה של ליא קניג בתפקיד אשתו. התרוצצותה התוקפנית, הנחשית של מרים זוהר, בתפקיד הרעיה לשעבר, לעומת קפאונו העויין והמסוגר של אלכס פלג בתפקיד המאהב.

דמותה הנחושה, העריצה והקפואה של פאני ליוביץ' לעומת דשדושה וגבה הנכנע והסובל של דליה פרידלנד בתפקיד בתה, תפקיד שבצעה ביכולת רבה וברגישות גדולה. מישא אשרוב בתפקיד הסופר, משחק בתבונה ובמתינות כשהוא יוצר הרגשה של מודעות רבה.

בועז עברון, "הארץ", 30.8.1978