הביתה הביתה

"ימי בית קפלן" מאת יהושע סובול ב'הבימה' בבימויו של עמרי ניצן, הוא הנסיון השאפתני ביותר שנעשה עד כה בתיאטרון הישראלי. זוהי טרילוגיה האמורה לתאר במרוצת שלושה ערבים דרך הפריזמה של משפחה ישראלית אחת, את שקיעתה וניוונה של החברה הישראלית מרמת האידיאלים הגבוהים שלה, ערב הקמת המדינה עד להתפוררותה בביצת חומרנות מגושמת בימינו.

משלושת מחזות אלה מוצגים כבר שני הראשונים ואחרי ראייתם עליי לציין בצער כי ההגשמה אינה מצדיקה את השאיפה. דמותו של יהודה קפלן אינה דמות כלל, אין לה שום קיום הסטורי וסוציאולוגי. הוא, בקיצור, מריונטה המוקפצת לכאן ולכאן בהתאם לדרישות העלילה המלאכותית לא פחות ממנו. ואם יצחק שילה אינו משחק את הדמות אלא נותן לנו פוזות במקום משחק, אין זו אשמתו. אין לו דמות לעבוד איתה.

מה שה"ה סובול וניצן הצליחו לעשות הוא לכתוב אופרת סבון ישראלית על רקע אירועים גורליים בתולדות עם ישראל. אין שום דבר רע באופרת סבון ישראלית, אפשר גם לספר תולדותיה של משפחה ולהראות את הדברים הקטנים היומיומיים שבה, כי גם זאת השתקפות של חיינו. אלא שאז, לא מוכרחים להסתפק בטרילוגייה, אפשר עשרים או שלושים פרקים ואפילו יותר. ועדיף בטלוויזיה שהיא המדיום שנועד לכך.

ואם איננו מסוגלים להתמודד עם קלאסיקונים בדרמה, אולי גם הריאליזם הקטן, הזעיר, הבורגני - הוא הישג. אבל הישג כזה נמדד לא בקריטריונים אמנותיים, אלא בקני מידה מקצועיים של איכות כתיבה, אריגת עלילה ובניית דמויות. בעניין זה, נכשל סובול כשלון חרוץ.