ליל כלולות

  • הצגה מספר: 326
  • הצגת בכורה: 27/12/1978
  • מספר הצגות שהועלו: 76
ליל כלולות

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

יפה קפלן, חיה שתים עשרה שנה ללא נישואין, עם מאהבה לשעבר, קובה ליפשיץ. ליפשיץ, המטפל בתביעת שילומים ממשלת גרמניה,  זקוק לכסף, והוא מנסה, לשווא, לשדל את יפה למכור חלקת אדמה.   ביום השנה השתיים-עשרה לנפילתו של יהודה קפלן במלחמת השחרור, נערכת בכפר אזכרה וחנוכת בית יד לבנים על שמו. לכבוד המאורע מגיע הביתה לחופשה קצרה אורי קפלן, נכה מלחמת סיני, המאושפז בבית החלמה. אורי אינו סולח לחברה את דבר פציעתו במלחמה, ומענה את עצמו ואת הסובבים אותו בנסיון לגלות את האמת על המלחמה שבה נפגע מוחו. אמו מבקשת להחזירו לבית ההחלמה, אך אחותו רלי, מונעת זאת ועומדת על כך שאורי ישאר בבית, למרות שנוכחותו היא בבחינת עונש קשה לכולם.   ביום האזכרה מגיע לכפר ארוסה של רלי, מיכה, בנם של טובה וחיים פלדמן. מיכה מביא עמו חבר מהאוניברסיטה, נועם, המבקש לקנות חלקת אדמה מחיים פלדמן. בואו של נועם הופך כמה סדרים ומשנה כמה עניינים : פגישה בין רלי ונועם יוצרת קשר חזק בין השניים, ואילו בפגישה בין ליפשיץ לנועם מתברר שנועם מבקש לרכוש קרקעות בכפר לצורך עסקים מפולפלים, ספק אפלים.   נועם מבקש לקנות את הפרדס של משפחת קפלן וליפשיץ מבטיח להשיג לו אותו, אך קודם כל, עליו להתחתן עם יפה קפלן.   וכך, שתים עשרה שנה לאחר מותו של יהודה קפלן, וכמעט שבע עשרה שנה לאחר שהחלה פרשת אהבתם החשאית של יפה קפלן ומנהל משק ביתה קובה ליפשיץ, מתחתנים השניים במזל טוב כדת משה וישראל.      

תמונות מהצגה

ביקורות

"יותר מידי אני מכבד את תבונתו ומודעותו החברתית-הסטורית של יהושע סובול, מכדי שאאמין שכך הוא מבין את ההסטוריה שלנו. משום כך, קשה לי להימנע מהמחשבה ששני המחזות :'הביתה הביתה' ו'ליל כלולות' הם תרגיל מכוון ומודע במלודרמה ריקה העשוי ביד המיומנות הטכנית הטובה עליו על מנת למשוך קהל. התרגיל הצליח, הקהל, מסתבר, נוהר לתיאטרון. ואם אכן זאת בקשו המחבר והבמאי, דומה שקצת מוגזם הוא מצידם לצפות גם למחמאות המבקרים.

בועז עברון. "ידיעות אחרונות". 13.12.1978

"מרים זוהר ומישא אשרוב, שהיו צעירים מכפי גילם בחלק הראשון, בתפקידים הראשיים, אמינים יותר בחלק השני וצר לי על השחקנים המצויינים האלה שמאכילים אותם בקש כזה. הם תורמים את אישיותם ואת נסיונם, כדי לעורר בקהל את הרושם שאמנם אלו הן דמויות וזהו מחזה.

ד"ר אמיל פויירשטיין. "הצופה". 13.12.1978