ארכיון תיאטרון הבימה
בנדיבות: עדנה וארנן גבריאלי
תעלולי נישואין
- הצגה מספר: 329
- הצגת בכורה: 15/04/1979
- מספר הצגות שהועלו: 32
יוצרים
- על פי: יהודה סומו, איש מנטובה
- עיבוד ובימוי: יוסף מילוא
- תפאורה: אריה נבון
- תלבושות: טובה קלינר סדן
- מסכות: יהודית גרינשפן
- מוסיקה: מתי כספי
שחקנים
- אמון בעל בעמיו: אברהם רונאי
- דבורה אשת חיקו: טובה פרדו
- ברוריה בת: טינה לוינשטין (טולין)
- יקרה שפחתם: עדי לב
- ידידיה חושק: שמעון כהן
- שפחור עבדו: יהודה אפרוני
- עפרון בעל בעמיו: ראובן גולדווסר
- עשהאל בנו: טוביה טבי
- שובל עבד משוחרר: מוסקו אלקלעי
- עובד עבדו: יעקב בן-סירא
- ר' חמדן ידו בכל: שמואל סגל
- ר' אמיתי: ישראל בקר
- השופט: נתן וולפוביץ
- הממונה על המקור: שלמה בר שביט
- שרת א': גדעון שירין
- שרת ב': אמנון ישראלי
- שרת ג': יגאל בגדד
- שרת ד': סרג' אלבז
על ההצגה
המחזה העברי הראשון. נכתב במאה ה - 16 והתגלה בשנות השלושים של המאה העשרים ע"י פרופ' שירמן.
"לא נופל הלשון העברי לכל מלאכת מחשבת מכל לשונות הגויים"... (מתוך המחזה)
קומדיה עליזה רצופה בפזמונים, חידודי לשון והסתבכויות משעשעות המבוססות על המחזה העברי הראשון, שנכתב בתקופת הרנסאנס באיטליה, ברוח "הקומדיה דל ארטה" ומוגש בלבוש מודרני בן ימינו. העלילה מתרחשת בצידון הקדומה, כטוב עליכם דמיונכם. ידידיה בן שלום מאורס לברוריה, בת אמון ודבורה. הכל מתכוננים לחתונה - והנה מתהפכת הקערה על פיה. אבי ידידיה נפטר בדמשק ומוריש את כל הונו לעבדו שובל - ולא לבנו ידידיה. הורי הכלה אינם חפצים בו עוד, ומחפשים לבתם חתן אמיד אחר תחתיו. עד כאן הכל חד וחלק. אולם, כדי שהסוף הטוב לא יקדים לבוא, מסתבכת העלילה ללא תקנה.
תמונות מהצגה
ביקורות
"כגודל הציפיות מהצגת 'תעלולי נישואין', כן גודל אכזבתם של הצופים בסיומה. ניתן להסתכן ולומר שלו היה יהודה סומו, המחזאי היהודי בן המאה ה - 16, יוצא מקברו ורואה מה עוללו ב'הבימה' למחזהו - היה פונה לבג"צ... זאת בעיקר משום שהבמאי יוסף מילוא, שהעלה כבר את מחזה זה בשלהי העשור הקודם בתיאטרון העירוני חיפה, עשה בו הפעם ככול העולה על רוחו. השינויים שהכניס במה שמכונה ' המחזה העברי הראשון' רבים כל כך, עד שהמקור כמעט ונעלם כליל. פוגם ברוח ההצגה גם ניסיונו של מילוא לבסס את ההצגה על התנגשות בין סגנונו הארכאי, כביכול, של סומו, לבין הסלנג המודרני. התוצאה היחידה שמניב ניסיון זה היא סיבוך העלילה במידה כזו, שהצופה מתקשה להתמצא בה.
גם בתפאורה הססגונית של אריה נבון, ובמוסיקה הנעימה שהלחין מתי כספי אין די כדי לחפות על מגרעותיה של ההצגה. השחקנים, המופיעים כשמסיכות על פניהם, אמנם משקיעים מאמץ רב במשחק, אך גם זה אינו משפר את הרמה. ניכר בהם שהיו מעוניינים להציג משהו, שידבר יותר אל קהל הצופים.
בניסיון נואש להצחיק את הקהל, שנותר אדיש נוכח האירועים הבלתי מובנים על הבמה, הועשר הטקסט בביטויים עדכניים כמו 'ג'ובות', 'בוכטות' ואפילו...'ביסמיאללה'. יהוד אפרוני, מהבולטים בהצגה, מפטיר אותם בחן רב דווקא, אך ספק אם ניתן לכנות את התוצאה תיאטרון. בכל אופן, יהודה סומו לא היה חולם לפגוש ביטויים כאלה במחזה פרי עטו."