המגדל
- הצגה מספר: 423
- הצגת בכורה: 05/01/1991
- מספר הצגות שהועלו: 15 (הורד בגלל מלחמת המפרץ)
יוצרים
- מאת: אימרה שארקאדי
- עיבוד: צ'אבא איבנקה
- תרגום: אהוד מנור
- בימוי: לסלאו מרטון
- תפאורה ותלבושות: מיקלוש פהר
- מוסיקה: לבנטה סורניי
- תנועה: פרנץ נובק
- תאורה: נתן פנטורין
שחקנים
- קלמן: יצחק (איציק) עצמון
- בלשאצר: מתי סרי
- מתייא: עמי ויינברג
- איזק: דני לרנר, הראל קלמרו
- קרלוס: שאול מזרחי
- בנדיקט: אבי שמר
- מרטין: חיים צינוביץ, עדי לויתן
- אנדריי: אבשלום לוי
- מיכאל: אלי נחמה
- גאורג: ברוך דרור, הראל קלמרו
- סבסטיאן: אילן כרמי
- יוליאן: חיים פנירי
- ראדו: דורון אורן
- אננה-אשת קלמן: מרית יפה
- ההלך הזקן: שמואל סגל
- שליחה: אלן משלי
- בנאים: בני הרוש, ארז עפג'ין
על ההצגה
בימי הביניים התפשטה הבלדה העממית "קלמן הבנאי" בכל מדינות דרום-מזרח אירופה. עיבודים רבים ושונים נמצאו ביוון, ברומניה, בבולגריה ובפרובינציה ההונגרית טרנסילבניה. מקורות הבלדה נעוצים עמוק במציאות של אז, כשהתמוטטות פתאומית של מבנים אדירים, בלי הסבר גלוי לעין, הייתה תופעה שכיחה.
מובן, שמאסונות כאלה נוצרות אמונות תפלות. בימי הביניים האמינו, שהבנאים העליבו, בצורה זו או אחרת, את השדים של האיזור, ושהפיוס עימם ייתכן רק בעזרת קורבן, ואפילו קורבן אנוש. העיבוד הטרנסילבני של אותה בלדה הפך בשנים האחרונות למקור השראה לכמה סופרים הונגרים, שחיפשו באגדה הטראגית המסורתית מסר עכשוי. אחד מהם הוא "המגדל" המספר על מושלי העיר דיווה ששכרו שלושה-עשר בנאים כדי להקים בסמוך לעיר מגדל ענק ; שיאדיר את המוניטין שלה.
מאמצי הבנאים יורדים לטימיון כאשר קירות המגדל קורסים פעם אחר פעם. כעת צריך להקריב את הקורבן - האישה הראשונה שתבוא לבקר את בעלה.
תמונות מהצגה
ביקורות
"דימוי המגדל, יש להניח שורשיו בסיפור מגדל בבל המקראי ואולי בלי כוונה הוא דווקא משרת את כוונת המקרא שבו מיתוס המגדל הוא אחד הסיפורים המדכאים ביותר. הסיפור מחנך לעקרון האפסות והביטול של הפרט אל מול עקרון הכוחות העליונים, האבות המייסדים, אלוהים או הרבנות. המגדל המקראי מייצג את נצחונו של האל על רוחו החופשית של האדם, נצחון אנטי הומניסטי במהותו. המגדל ההונגרי הוא עצמו דימוי של אל וזה ההבדל.
שלושה עשר שחקנים בחזה חשוף משקיעים הרבה מרץ בתנועה החוזרת. הם אינם נראים בדיוק כמו בנאים אבל גם המגדל איננו אלא משל. זו להקת שחקנים שמספרת בלדה והמשחק הוא צורה של הגשה חזיתית בכוונה. איציק עצמון נראה נכון לתפקיד הבנאי הצעיר הנלהב שהוא גם קורבן חסר אונים. שמוליק סגל עובר שם ומספר בלדה. חביב. המוסיקה היא תזכורת עבורנו ששירי החסידים שלנו הם בעצם נעימות מרכז אירופיות-אתניות-קלאסיות. זו הצגה שרצוי להניח כי צעירים עד מתבגרים יאהבו אותה יותר. תמיד אומרים לנו שצעירים זו התקווה שלנו. אולי.
"אין ספק שזהו תיאטרון אחר המדבר אל החושים, סוחף, בעל עוצמה, אקזוטי ואם התרשמותי נכונה, ילהיב את הצעירים. איציק עצמון שגמר רק השנה את "ניסן נתיב" ומעולם לא פצח פיו בזמר, מתגלה כאן כזמר בעל קול נעים ועשיר (בעקבות הדרכה קולית של רחל הוכמן בחודשים האחרונים). למרבה הפרדוקס רק בלב ליבו של התיאטרון הממוסד והמסובסד אפשר להפיק פרודוקציה רבת משתתפים ומורכבת כזאת.