ביבר הזכוכית

  • הצגה מספר: 427
  • הצגת בכורה: 29/06/1991
  • מספר הצגות שהועלו: 145
ביבר הזכוכית

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

מחזהו עטור הפרסים של המחזאי האמריקני הנודע טנסי וויליאמס, הנושא יותר מכל מחזותיו האחרים, אופי אוטוביוגרפי. התקופה היא ימי השפל הכלכלי של אמצע שנות השלושים בארצות הברית, כשהעולם על סף מלחמת העולם השניה. בדירה שכורה, בלב שכונה צפופה ואפלה בעיר סנט-לואיס שבדרום ארה"ב, חיים אמנדה, בתה לורה ובנה תום. אמנדה, אישה מלאת חיוניות, אך גם שתלטנית וחודרנית, נשענת בעיקר על עברה הזוהר, עת היתה מוקפת מחזרים שביקשו את קירבתה. לורה בתה, נכה במחלת הפוליו, מכונסת בעולם משלה, המסתכם באוסף חיות הזכוכית שלה ובתקליטים הישנים שהשאיר לה אביה. תום, משורר חסר מנוחה, נאלץ לעבוד לפרנסת המשפחה בעבודה מאוסה במחסן סחורות, וחולם לעזוב הכל ולברוח נקודת המפנה בחייהם של בני המשפחה חלה, כשאל הבית מגיע ג'ים, ג'נטלמן אורח, ''שליח מעולם המציאות'', אותו מייעדת האם כמחזר לבתה. הביקור מכריח אותם לצאת מעולם האשליות בו חיו, ולהיפתח אל המציאות הקשה. ''זהו מחזה זיכרון'', אומר תום, המגלם את דמות המספר, ''ובתור מחזה זיכרון הוא אינו ריאליסטי. הוא רגשני וממוקם כל כולו בלב. כיוון שהזיכרון מלווה תמיד בצלילים של מוסיקה, נשמע קול הסקסופון כל הזמן ברקע''.

תמונות מהצגה

סרטונים

ביקורות

"טנסי וויליאמס כתב את מחזהו הנודע על אנשים שחיים ליד המציאות שנמלטים ממנה כל אחד אל חלום משלו. המציאות, כמובן תבוא ותטפח על פניהם. סיפור אנושי מאוד שלא במקרה הירבו התיאטרון והקולנוע לשוב אליו. אני מלא הערכה למקצועיותה של ההצגה ובעיקר למשחק המצויין של ארבעת המשתתפים. ניכר שהבמאית, אופירה הניג התמקדה במשחק וביחסים הנרקמים בין הדמויות. העובדה שהמחזה הוצג בחלל המיוחד של הבימרתף שיוותה אמנם אנטימיות נפלאה להצגה אך לא פירוש חדש.

רבקה גור מפליאה בתפקיד האם הכפייתית והפטפטנית, החיה בעברה ומנסה לשלוט עד לזרה בנשמותיהם של בנה ובתה. גילי בן-אוזיליו היא הבת השברירית, בעלת רגש הנחיתות והביישנית. גיל פרנק הוא אחיה בתפקיד בנוי למופת המנווט להפליא בין החיספוס החיצוני והרגישות הפנימית שלו. עמי ויינברג מצויין בתפקיד האורח, המחדיר את המציאות לכלוב החלומות.

מי שלא מכיר את 'ביבר הזכוכית' כדאי לו שיצפה בהצגה זו בשל רמת המשחק שלה ובשל הטון האנושי שקורן ממנה. מי שמכיר מחזה זה, לא יגלה בו פנים חדשות, אלא אם ירצה גם הוא כגיבוריו, לברוח אל החלום.

אליקים ירון. "מעריב". 21.07.1991