משרתם של שני אדונים

  • הצגה מספר: 449
  • הצגת בכורה: 13/03/1993
  • מספר הצגות שהועלו: 575 (עד סוף דצמבר 1999)
משרתם של שני אדונים

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

עלילת הקומדיה העממית של קרלו גולדוני, הנשענת על מסורת הקומדיה דל-ארטה, נסבה סביב דמותו של המשרת טרופלדינו, שרצונו הטוב, חמדנותו היתרה, בטנו הריקה ולחץ הנסיבות מביאים אותו למכור את שירותיו לשני אדונים יריבים, שאינם יודעים איש על רעהו. שרשרת הסתבכויות קומיות משעשעות ביותר מסתיימות לבסוף, כבכל קומדיה טובה, בניצחון האהבה.  

זוהי קומדיה ססגונית ורצופת המצאות בלבוש עמרי חדש של נסים אלוני ובבימויו של עמרי ניצן.     

תמונות מהצגה

סרטונים

משרתם של שני אדונים חלק א'

משרתם של שני אדונים חלק ב'

ביקורות

"הצגה זו היא הוכחה ושיעור. היא הוכחה לכך שאפשר להיות מבדר בתיאטרון מבלי להוריד רמה או להעלות מחזות פחותי ערך. היא שיעור מאלף כיצד עושים תיאטרון מעולה אם רק יודעים איך לשרת נכון את המחזה , הבמה, השחקנים והקהל. ניסים אלוני התקין להצגה זו נוסח עברי מעולה, מצחיק ומבריק : הוא נשמע כאילו נאמר ברחוב של יום - יום ובכל זאת הוא מסוגנן להפליא. זו האיכות הנפלאה שעשתה את 'הגשש החיוור'.

המעצבת רות דר מצאה את הצורה הנכונה להצגה. צורת הבמה ומציאת החומר המייחד הצגה מסויימת היא כבר ייחוד ושפה תיאטרונית של הבמאי עמרי ניצן בעבודתו עם דר. ובתוך זה חוגגים השחקנים בלהקה מעולה שעובדת נפלא כיחידים וכקבוצה. : אבישי בקי וטל גינת כצמד מלצרים-משרתים שכל רגע שלהם הוא פנינה קטנה. שרית וינוגרד היא קלריסה חצופה, מצחיקה, נוגעת ללב. אלון אופיר הוא אהובה סילביו, שחקן מעולה, אקרובט נלהב וברגע הנחוץ יכול ויודע גם לנגן בחליל.

רמה מסינגר היא סמרלדינה המשרתת שיודעת להקרין פרחיות ומבוכה, לשיר ג'אז ולהסתתר בתוך שמלת לייקרה. רוברט הניג הוא אבא אחד, חמור סבר, נרגן ומצחיק ברצינותו. דב רייזר הוא האבא השני, פנטלונה, וזה פשוט תפקיד מעולה, שכן רייזר משחק דמות, מלהטט בטקסט ובתנועה, ולרגע לא גולש לבידור. יגאל שדה הוא אחד האוהבים, מלא רגש, בעל תנועה רחבה ומרתקת. עידית טפרסון היא הנערה המתחפשת לגבר, מרהיבה, מרתקת, מרגשת ונוסף לכל אלה גם מדהימה ביופיה.

בתוך כל הצוות הנפלא הזה, בולט שמואל וילוז'ני בתפקיד טרופלדינו המשרת. מצחיקן בעל חוש עיתוי מעולה, אקרובט מרתק, דמות בלתי צפוייה בכל מצב, אבל מעבר לכל אלה הוא מקרין אנושיות, מבוכה, כאב. כולם עושים כאן תפקידים מעולים, ווילוז'ני עושה כאן תפקיד גדול. עמרי ניצן נטל פוטנציאל של סלפסטיק, ניצל אותו עד תום, אבל לא שכח לרגע שהדברים המטורפים האלה על הבמה קורים לאנשים של ממש, עם כל עוצמת הרגשות המטורפת והמוגזמת.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 23.03.1993

"ההצגה של 'הבימה' ובמרכזה שמואל וילוז'ני היא בעיני מעשה אמנותי ממדרגה ראשונה, ערב מהנה של בדיחות הדעת וזיקוקין די-נור של המצאות בימתיות. יש מרכיב אקרובטי לא רק בתנועות השחקנים, אלא קודם כל בלהטוטי התרגום של ניסים אלוני, שיכול היה לתת חופש לעצמו וללשונו השנונה, להשתולל כהלכה. עידית טפרסון מצויינת כאחות המתחפשת לאחיה, אלון אופיר משעשע כסילביו. אבל בסופו של דבר, בתחום המשחק הכל תלוי בוילוז'ני.

התפאורה בנוייה כחצר שקירותיה מתקלפים, כולה מין עובר של תפאורה שטרם נולדה, שטח הפקר המזמין כל דמות לקשקש על גבי משטחיה גראפיטי וסיסמאות. בעיני זהו רעיון יפה, והתפאורה הולכת ומתכסה מילים במשך ההצגה.

גיורא מנור. "על המשמר". 24.03.1993