הבחורים בדלת ממול

בדירה רגילה, בקומפלקס דירות גדול באחת מערי השדה בניו-אינגלנד ארה"ב, חיים יחד ארבעה בחורים חריגים: ארנולד, לוסין, נורמן וברי. נורמן ולוסין הם מפגרים ברמת תפקוד בינונית, ארנולד הוא גבולי עם נטייה קשה לדיפרסיה וברי מוגדר כסכיזופרן, עם הסטוריה של אישפוזים חוזרים ונשנים. ארבעתם נמצאו ע"י הגורמים המטפלים, כמתאימים להשתלב בקהילה במסגרת דירה משלהם, ותוך כדי כך עליהם לתפקד בעצמם עם בורותה וזרותה של האוכלוסיה הבריאה שבשכנותה הם גרים.

מדריך הקבוצה הוא ג'ק, המצליח לבנות קשר של אמון בינו לבין הבחורים, עד לאותו רגע בו הוא מודיע להם שהחליט לעזוב אותם לטובת עבודה אחרת.

מתוך שירים של צעירים חריגים בישראל

מכתב לאמא

אמא, עוד מעט אצא לעולם.
אני יודע שחיכית לי הרבה זמן.
9 חודשים חיכית לי ודמיינת איך אראה.
אבל אמא, יש לי משהו להגיד לך:
אני לא בדיוק מי שאת מחכה לו - 
את מבינה - אני לא בדיוק מה שרצית.
אני א ח ר.
אני מפחד, אמא.
אני מאוד רוצה שתרצי אותי
כמו את יפית הקטנה,
כמו את אלי שכבר בצבא.
אני רואה כבר אור, אני בחוץ,
הגעתי, אמא! תחבקי אותי!
תחזקי אותי קרוב אל לבך!
את בוכה, אני יודע - גם אני.
אך תתרגלי אלי.
אבל אבקש ממך, אמא: תעזרי לי,
תעזרי לי לא להכנע,
ואם קשה לך - אלחם לבדי.
אראה לכולם, אמא, שאוכל לצמוח
ולפרוח בדרכי שלי.
אוכל להזדקף ולעמוד על רגלי.
אז אולי לא אעמוד כל כך ישר.
אולי לא תמיד יבינו את מה
שבדיוק אומר.
אבל תגידי להם, אמא,
שאינני רוצה את הרחמים שלהם.
אינני רוצה את הרחמים
מאף אחד
מאף אחד.