ההולכים בחושך
בשיתוף תיאטרון חיפה
- הצגה מספר: 507
- הצגת בכורה: 09/05/1998
- מספר הצגות שהועלו: 24
יוצרים
שחקנים
- המספר: דב רייזר
- אלוהים: אברהם מור
- האיש ההולך: יהודה אלמגור
- האיש המחכה: מיכאל כורש
- האיש החומק: דרור קרן
- האיש הדוחק: לואיס רוזנברג
- האיש הנדחק: רוברט הניג
- האיש הדחוק: אליעזר אפלבוים
- האיש הטפל: דוד קיגלר
- השכן: אלכס כהן
- אם החומק הקנדית: אברהם פלטה
- אב המחכה: אלכס מונטה
- מת עייף: יצחק לוי
- מת חרוץ: דן הרדן
- מתה מרירה: ליה דוליצקיה
- מת ביישן: נחום בוכמן
- מתה עדינה: מנורה זהב
- מת רתחן: גיורא שמאי
- מת גס: שמואל שילה
- מת מיואש: מרדכי בן זאב
- מת זאטוט: יוסי סגל
- מתה חמוצה: רינה רוזנבאום
- אם אם ההולך: מרים נבו
- אב אם ההולך: לופו ברקוביץ
- אם הטפל: תחיה דנון
- אם החומק המתה: צבי כנר
- מחשבה תחת: אברהם סלקטר
- מחשבה דג מלוח: עופר זוהר
- מחשבה מעורפלת: אסי הנגבי
- מחשבה מטושטשת: אורי אברהמי
- מחשבה, לאז'אן: טרייסי אברמוביץ
- מחשבה פירמידות: אלכס כהן
- מחשבת שוקולד: אברהם פלטה
- מחשבה מכנסיים: צבי כנר
- מחשבה ילד: דניאל מגון, נוי ברק
- סקסופונים, קלרינטים, חליל: גורי אגמון
- פסנתר: יוסי בן נון
- סינתיסייזר אקורדיון: ורד יעקב
- קונטרבס: אבנר יפעת
- תופים וכלי הקשה: רוני הולן
על ההצגה
שלושה אנשים הולכים בלילה ומחפשים, פוגשים שלושה אנשים אחרים, גם הם מחפשים וכולם מוקפים במחשבות שלהם, בנשמות המתים, באלוהים והכל מוקף חושך.
תמונות מהצגה
ביקורות
"אצל חנוך לוין חדל האדם להיות פאר הבריאה, בעל העקרונות המוסריים או השאיפות הסבירות לקורטוב של אושר, הוא נעשה למעין שופר חלול לחלומות באספמיה, בהליכה הלילית חסרת המטרה. הדה-הומניזציה של היצור האנושי היא תופעה מרכזית בחיים אטומי רגש אלה, כאשר האם הגוססת על הבמה הקוראת לבנה שאינו רואה אותה. שלושה אנשים הולכים בחושך, מצטרפים אליהם עוד שלושה. אחר כך מופיעות המחשבות והמתים. ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו אינו מסוגל להעניק פתרון אנושי ליצורים אשר יצר.
ורק המספר, בגילומו המצויין של דב רייזר, מתווך בין הקבוצות לבין עצמן ולבין הקהל. חנוך לוין התגלה גם הפעם כאיש תיאטרון מובהק וכבמאי העולה לעיתים על המחזאי שבו. ההפקה המשותפת לתיאטרון 'הבימה' ולתיאטרון חיפה שילבה כ - 36 שחקנים משני המוסדות. אולם כתר המשחק בערב זה מגיע להולכים בחושך : יהודה אלמגור, מיכאל כורש, רוזינה קמבוס ואברהם מור. גם אם קו המיתאר האבסורדי, נמתח הפעם באורח רך יותר, סובלני ומפוייס יותר, עדיין ייסוריו של חנוך לוין הם ייסורינו ומכאובינו שלנו, של כולנו.