החגיגה

במבט ראשון נדמה שההצגה עוסקת בגילוי עריות בתוך משפחה, אבל כשהולכים קצת הלאה מתברר שהנושא הוא הפער בין החזות הבורגנית המהוקצעת לבין הרקבון המכרסם בה מבפנים. מבחינה זו הנושא מקבל ביטוי תיאטרוני מאין כמוהו שכן עניינו הוא בהצגת המראית התיאטרלית המזוייפת כלפי חוץ לבין הפנים המושחת והמעוות. על איתי טיראן שוב מוטלת המשימה אחרי 'המלט' לחשוף את מה שרקוב בממלכת דנמרק. הוא עושה זאת בצורה מרשימה, בעיצוב מעולה של דמות מופנמת ומיוסרת שגם מיטיבה לשלוט ברגעי ההתפרצות שלה.

אבל טיראן הוא רק ראש החץ של להקת שחקנים מצויינת שמצליחה להפגין משחק צוות משובח בשרביטו של הבמאי חנן שניר שמשלב את הבימוי עם עיסוקו כמטפל. כל השבחים לעודד תאומי בתפקיד אבי המשפחה, לגילה אלמגור המפליאה בשתיקותיה בתפקיד האם וכן לעודד לאופולד בתפקיד הבן התזזיתי וכן לתפקידי המשנה שעושים הוגו ירדן, דב רייזר, אסנת פישמן וריקי בליך. עיצוב הבמה של רוני תורן מרשים. התאורה של פליס רוס מעולה והתלבושות של עפרה קונפינו משובחות.

"הבמאי חנן שניר העמיד את ההצגה על במה יפה המערבבת בין חוץ לפנים בעיצוב רוני תורן ובעיקר הקפיד להוציא ביצועים מדוייקים ומשכנעים מכל הצוות. במיוחד ראויים לציון גילה אלמגור, אסנת פישמן, ריקי בליך ועודד לאופלד. אך מעל לכל שייכת ההצגה לשני שחקנים נפלאים המבצעים תפקידים עמוקים ומרתקים : עודד תאומי בתור האב המתעלל, הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהותיר בדמות המפלצתית מימד של אנושיות ושל פגיעות.

מולו איתי טיראן בתור הבן שחושף את ההתעללות, מבצע תפקיד מאופק ומופנם, אך טעון ברגש. ביצוע מצמרר והצגה חזקה ומצויינת.