שעה יפה ליוגה

שעה יפה ליוגה דרמה משפחתית מחזה ישראלי חדש בלילה שבו נלה וגיורא מדברים על גירושים, בתם דנה מבשרת להם כי היא והחבר שלה מתחתנים.במפגש בין המחותנים מתגלים סודות משפחתיים מרושעים וכואבים, שמצליחים להסיט את תשומת הלב מפנטזיית החתונה.מתברר כי כל אחת מהנפשות הפועלות מעמידה פנים בדרך זו או אחרת וכי יש בכוחם של הסודות שמתגלים בזה אחר זה, לנווט את עלילות החיים למקומות מפתיעים.

משולחן הכתיבה לבמה

מן המפורסמות היא המליצה הנדושה בנוגע לדמות הספרותית שקורמת עור וגידים ומתחילה לפעול בעולם על דעת עצמה. זהו רגע מוכר בתהליך הכתיבה ורבות נאמר ונכתב על אודותיו. במעבר משולחן הכתיבה לבמה, הרגע הזה מקבל משמעות עמוקה יותר, אעז ואומר מטפיזית. משמעות שמערערת על האופן שבו אנו מכירים את המציאות וחווים אותה. כמטפורה זהו הרגע שבו הדמות, כמו ילד שהגיע לפרקו, עוזבת את הבית ומשתחררת מעולו של המחבר אך גם מתמיכתו. כהרף עין היא בוקעת את הקרום המדומיין וזוכה בחיים משל עצמה. המעבר הזה הוא למעשה תהליך הבימוי. הדמות השתוּקה, שניבטת אלינו מהדף, מתגלמת במראה, בתנועה, בקול, במזג ובמאפיינים נוספים שמצד אחד מקוממים אותה ומצד שני מקבעים אותה בדמותו של שחקן זה או אחר. המעבר מהכתוב אל המשוחק הוא מהלך פרשני הן של הבמאי והן של השחקנים ומטבע הדברים הוא מעורר שאלות כמו: האם נלה היא הדמות הכתובה או הדמות המשוחקת; האם נלה בגילומה של עידית טפרסון היא אותה נלה בגילומה של שחקנית אחרת; מי מהן משקפת נאמנה את נלה הכתובה; האם נלה המשוחקת מערערת על נלה הכתובה או אפילו מוחקת אותה וכיוצא באלה שאלות שהתשובות עליהן אינן חד-משמעיות. כך או כך המחזה, על אף היותו יצירה ספרותית שעומדת בפני עצמה, משווע לפרשנות בימתית ואחת ההנאות הגלומות בצפייה חוזרת באותם המחזות היא הפרשנות שמעניק להם במאי זה או אחר וההשוואה בין הפרשנויות.

בנוסף למבנה ולמסגרת התייחסות של זמן ומקום, שעה יפה ליוגה חילץ מתוכי את צורת הדיאלוג ומחק את חומרי המילוי, אותם נפחים אדירים של תיאורים ומחשבות שהפרוזה מלאה בהם. גיליתי שבכתיבה לתיאטרון עלי להצטמצם פי כמה וכמה, לנמק, לדייק ולגלות אחריות גדולה יותר ביחס לכל מילה. בהקשר זה דומה כי כתיבת מחזה קרובה יותר לכתיבת שירה מאשר לפרוזה. התביעה מהדמות לספר את סיפורה מתחלקת עכשיו בין כמה דמויות שמדברות את עצמן ובה בעת מספרות את הסיפור ומוליכות אותו מתחילתו אל סופו. חילופי הדברים ביניהן לא רק מקדמים את העלילה אלא גם מזכים כל אחת ואחת מהן במבט של האחרות באופן שמעגל את דמותן, מרחיב את התמונה הפנוראמית ותורם לרב-קוליות של סיפור המעשה. התהליך שבו המחזה האילם, המופשט והחידתי במידה מסוימת נמלא חיים הוא תהליך מרגש שהקלישאה יפה לו. החונכים שלי בתהליך הזה היו הבמאי אלון אופיר וצוות השחקנים שהפכו אותו לחוויה מעצבת ולבטח בלתי נשכחת. כמו רב-אמן שמפזם את הפרטיטורה בדיוק מרבי כבר בקריאה ראשונה כך אלון בפרשנותו למחזה. המילים נפלו למקומן כמו קסם. ולא רק המילים.

אילנה ברנשטיין