סימני דרך

בלילה האחרון לחייה עומדת נעמי שמר בפני החלטה גורלית: בדעתה לעזוב את העולם הזה כאשר היא משאירה מאחוריה מכתב אשר ישים קץ לפרשה הרודפת אותה שנים: מקורותיו של "ירושלים של זהב" – השיר אשר הפך אותה לאייקון נצחי בתולדות התרבות הישראלית. המכתב שהמדינה כולה תדבר עליו אחרי מותה, מביא אל מיטתה את שלוש חברותיה הטובות ביותר – היא עצמה בשלוש תקופות מעצבות של חייה. יחד איתן נפרש סיפורה של שמר אשר הוסתר גם מעיני מעריציה במשך שנים. "סימני דרך" – מחזה חדש המבוסס על תחקיר מעמיק שוזר זה בזה ארבעה מאורעות מעצבים מחייה של שמר שטרם נחשפו לקהל הרחב. ארבעת הסיפורים מבקשים להציג את שמר לא כמיתוס מרוחק ונשגב אלא כאשה בשר ודם: גאונה נון קונפורמיסטית ופורצת דרך אשר שילמה מחירים כבדים על התנהלותה החד פעמית אך לצידם זכתה בהישגים שאף יוצר ישראלי לא זכה להם לפניה או אחריה. 

במסגרת חגיגות המאה של התיאטרון, הוזמנה והציגה הלהקה את "סימני דרך" על במת תיאטרון וכטאנגוב במוסקבה, במחצית השניה של חודש אפריל. מתוך כתבה שפרסם יאיר נבות ב"ידיעות אחרונות":

בקבלת פנים חגיגית, שקיימה שגרירות ישראל במוסקבה לציון יום העצמאות ה - 70 למדינת ישראל, במעמד שרת הקליטה סופה לנדבר, בכירים בממשל הרוסי, דיפלומטים ונספחים צבאיים ומאות אורחים, צויינו מאה שנים להיווסדו של התיאטרון הלאומי שהחל את דרכו במוסקבה. האירוע החגיגי חתם ביקור מיוחד ומרגש של משלחת גדולה מתיאטרון הבימה, שכללה כמה מהשחקנים המוכרים ביותר בתיאטרון ורבים אחרים. הביקור ערך ארבעה ימים. במהלכו, הועלו שתי הצגות בתיאטרון וכטאנגוב הוותיק, הקרוי על שמו של הבמאי ייבגני וכטאנגוב, שביים במוסקבה את שני המחזות הראשונים של "הבימה" ב - 1918 ו"הדיבוק" ב - 1922. ההצגות שהועלו הן "סימני דרך" וסיפור פשוט". סימני דרך שהועלתה באולם המרכזי של התיאטרון, זכתה לתשואות ממושכות מאלף מאה הצופים שגדשו את המקום.    

נעמי שמר (1930 - 2004) 

חייה של נעמי שמר, בת הארץ הזאת, ראשיתן בקבוצת כינרת שבעמק הירדן טרם הקמת המדינה, בנוף המשתנה והולך לנגד העיניים ותחת כפות הרגליים היחפות, מעשה ידיהם של הוריה רבקה ומאיר ספיר ובני דורם, מייסדי הקבוצה, הם וחבריהם התנערו לכאורה מן המסורת ומאורח הדתי שאפיין את בתי הוריהם בארצות מוצאם, וטיפחו את דרכם החילונית והחקלאית ברוח תנועת העבודה. אבל גם הרחק מנוף ילדותם, כאשר חשו בכול מאודם חלק מהמהפכה הציונית הגדולה, לא נמחו מהם זיכרונות עברם. האם רבקה שימרה את העברית המשובחת ואת הבקיאות במקורות היהודיים שרכשה בגימנסיה "תרבות" בווילנה, וכמוה גם מוריה של נעמי בבית החינוך המשותף בדגניה, שושנה ועמינדב ישראלי, שלהם ייחסה את שליטתה המופלגת בתנ"ך ובלשון העברית. ואילו האב מאיר נהג להאזין בקביעות לפרקי החזנות ברדיו, וצליליהם היו מעוררים בו בכי מר על בני משפחתו שנספו בשואה. הם וחבריהם הקפידו לחוג את חגי ישראל מתוך רצון לצקת לטקסים תכני נוף, טבע ועבודת אדמה, וליוו אותם בשירים שנוצרו באותה עת בארץ, אך גם שימרו בהם ניגונים מבית הכנסת ומלילות שבת בבית אבא, נעמי השתלבה בכל אלה מגיל רך, מובילה את הזמרה ליד הפסנתר. נעמי זכתה לחינוך מוזיקלי משובח אצל טובי המורים לפסנתר, והמשיכה ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. עם נישואיה לגדעון שמר והולדת בתה הללי עברה עם משפחתה מכינרת לתל אביב, ושיריה החלו להתפרסם ולזכות להכרה ולהצלחה. השירים "זמר נודד", "הופה היי" ו"נועה" סימנו את ראשית דרכה המקצועית. במרוצת השנים הלחינה משיריהם של מיטב משוררי הארץ ובראשם רחל, שאול טשרניחובסקי ונתן אלתרמן, וכתבה נוסחים עבריים לשירים באנגלית ובצרפתית. אך עיקר ייחודה הוא ללא ספק היכולת לכתוב מילים ולחן גם יחד, שהחיבור ביניהם הדוק והרמוני.

שניים משיריה הבולטים זכו למעמד ייחודי בפסקול הישראלי בשל נסיבות כתיבתם: "ירושלים של זהב" שהושר לראשונה כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים ב - 1967 והקדים את איחוד ירושלים, ו"לו יהי", שהפך לסמלה של מלחמת יום הכיפורים. שירים אחרים כמו "שנינו מאותו הכפר", על כל אלה", ו"מחר" קנו לעצמם מקום של כבוד במה שהיא עצמה כינתה "שירת רבים". לצדם כתבה גם "שירת יחיד" אישית, ושירים שובבים הקורצים לאקטואליה ומעזים להפר במעט את דימוי "המשוררת הלאומית " שיוחס לה. נעמי שמר נהנתה מאהבת הקהל ולא פחות מכך מהכרה אמנותית, אקדמית וציבורית. הוענקו לה פרסים ותארים ובהם פרס ישראל, אזרחות כבוד של העיר תל אביב ותארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות הארץ. היא כיהנה כיו"ר אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים ומחברים בישראל) וכחברת האקדמיה ללשון עברית. שיריה יצאו לאור בתקליטים ובספרים רבים, והיא הרבתה להופיע בפני קהל ברחבי הארץ ובחו"ל. רוב שנותיה חייתה ויצרה נעמי בתל אביב, שם נישאה בשנית לעורך הדין והסופר מרדכי הורוביץ וילדה את בנם אריאל.

מותה בקיץ, 2004 לווה בביטויי רגשות עזים מצד קהל שוחריה, קברה בכינרת הפך למוקד של מבקרים מכל גיל, רקע ומגזר, וזיכרה הונצח בשמות רחובות ובתי ספר ברחבי הארץ, אך ההנצחה המרגשת ביותר לדמותה וליצירתה היא העובדה ששיריה ממשיכים להישמע ולהתנגן כפי שחזתה בשירה, "לשיר זה כמו להיות ירדן".