קח את אבא שלך ולך לעזאזל

מתוך "חג המחזה המקורי"מחזאות ישראלית חדשה,שלוש בכורות בסופ"ש אחד.

 כשעמי, גרוש טרי, מקבל את הבשורה שאביו המנוכר לקה בשבץ מוחי, הוא נאלץ להתגבר על משקעי העבר ולהתגייס לטפל בו. כשהוא מבין שמערכת הבריאות רק מעוניינת להיפטר מהזקנים ששיקומם עולה לה כסף רב, הוא נכנס למלחמת עולם מול מחלקת השיקום וקופת החולים, תוך כדי תמרון בין שתי מערכות יחסים שמתחילות במקביל עם אישה במצבו במחלקת השיקום ועם גרושה סקסית שהכיר במועדון בתל אביב. "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" היא קומדיה שחורה שנעה בין מחלקת השלטון לעולם הגרושים והגרושות בתל אביב. המחזה מבוסס באופן חלקי על אירועים שקרו בחייו של המחבר בזמן שאביו לקה באירוע מוחי. אין קשר בין הדמויות למחזה לאנשים אמיתיים.   

ממציאות למחזה

לפני שלש שנים בערך, אבא שלי לקה באירוע מוחי מאד קשה, היה ללא הכרה, וכשהתעורר התברר שהוא משותק בחצי הגוף הימני שלו. כשהוא יצא מסכנת חיים, הוא עבר לבית חולים שיקומי, ושם די מהר הבנתי שמנסים להפטר ממנו, הרבה לפני שמיצה את תהליך השיקום. מכאן שמו של המחזה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" - זו היתה התחושה שקיבלתי. אני לא יודע בוודאות מה המניעים לשחרר אדם לפני שהשלים את תהליך השיקום שלו. איני יודע אם זה קשור לגיל החולה, לעלות הטיפול, או לצפיפות במחלקות, מה שבטוח - אבי לא קיבל את השיקום שהגיע לו. הוא שוחרר בטענה שאין לו יותר סיכוי להשתקם, שהוא הגיע למצב של קיפאון בשיקום, על אף שבאותו שבוע ששוחרר, התחיל להזיז רגל שהייתה משותקת כליל. נלחמתי להשאיר אותו בשיקום אך לא הצלחתי, ובסופו של דבר, נאלצתי להעביר אותו למוסד סיעודי. היום הוא נמצא במוסד סיעודי מצוין ומקבל טיפול שיקומי בסיסי, יחסית לבית החולים השיקומי שבו שהה קודם, שם כמובן, היה ציוד שיקום מתקדם בהרבה מזה של בית האבות הסיעודי. בזכות נחישותו של אבי להשתקם ובזכות צוות פיזיותרפיסטים מסור, הוא מזיז יד ורגל שהיו משותקות לחלוטין, מצליח ללכת מרחקים קצרים עם תמיכה של פיזיותרפיסט והליכון, ומבצע פעולות בסיסיות שלא הצליח לעשות כששוחרר מהשיקום. אני לא רוצה לדמיין את התקדמות שאליה היה מגיע, אם היה נשאר בבית החולים השיקומי. החוויה הזו יצרה אצלי תסכול גדול, דיברתי עם בנים ובנות להורים מבוגרים במצב דומה, והבנתי שאני לא היחיד שמרגיש שיש ניסיון לקצר את השהות של החולים בשיקום בלי קשר לסיכויי ההחלמה שלהם. התחלתי לכתוב מכתב תלונה על היחס למטופלים זקנים, המכתב הפך למחזה, אני לא ממש יודע להסביר איך זה קרה. כבר ראינו לא מעט כתבות וסרטים תיעודיים על היחס לקשישים בישראל, וזה לא ממש שינה את המצב. אני מקווה שהמחזה, שהוא קומדיה שחורה, ייתן לצופים נקודת מבט אישית יותר, למצב שבו כל אחד יכול, חלילה, למצוא את הוריו או את עצמו. חשוב לציין שהצוותים המקצועיים שפגשתי בכל המקומות בהם אבי אושפז, כולל המוסד בו הוא שוהה כיום, הם אנשים יוצאי דופן שעושים עבודה קשה מאד במסירות חסרת גבולות ואני מוריד בפניהם את הכובע. העלילה והדמויות הן בדיוניות, אין קשר לאנשים אמתיים או למקומות ספציפיים, המחזה נכתב בהשראת המציאות, אבל אינו בשום אופן תיעוד של המציאות.

בברכה, רמי ורד