גבעת חלפון אינה עונה

קומדיה סוריאליסטית המבוססת על סרט הפולחן הסאטירי של אסי דיין ונפתלי אלטר, ומציגה את ההוויה האבסורדית של שירות המילואים בצה"ל, בראי התקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
השנה היא 2019. במסגרת עבודת שורשים לבית הספר, נכדם של סרג'יו קונסטנזה ושפרה חסון מבקש לדעת מה קרה אי אז בגבעת חלפון, מה שורשי הריב הגדול עם דוד ג'ינג'י ומדוע המשפחות אינן מדברות שנים... נתוודע לדמויות מהעבר ומההווה, נזכר מה קרה להן ב-1976 בדיונות של סיני לאחר מלחמת ששת הימים במדבר המאובק, המרוחק, הנידח והשומם ומה קורה להן היום.
במסגרת ההומאז' לסרט שהפך להתגלמות הישראליות, משולבים בהצגה שיר הנושא, "גבעת חלפון אינה עונה", "השיר של זיזי טריפו" ו"תן לשים ת'ראש על דיונה" המוכרים שהפכו אף הם לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.

 תל אביב 14.07.1976

"גבעת חלפון אינה עונה" – כל מטרתו היא להצחיק, ולגרום לקהל הנאה. בכך דיינו! הנושא אומנם רגיש, משום שהעלילה הקומית מתרחשת בצה"ל בין האנשים המשרתים במילואים, אך זה חלק מחיי כולנו כאן. התחלתי לחשוב על סרט שכזה מיד לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר שרתי אז במילואים במשך תקופה ארוכה, קרוב לחצי שנה. נוכחתי אז שזה מקור לא אכזב לחומר קולנועי, אנושי מאוד, גם דרמטי וגם קומי. אלא שעד עתה כמעט ולא טיפלו בו בקולנוע הישראלי. הפעם נפתלי ואני נהנינו מיתרון גדול בכך שידענו מראש מי השחקנים שאנחנו נשתף בסרט, וכך יכולנו ליצור את הדמויות והטיפוסים השונים במיוחד עבור המבצעים שאותם אנחנו מיטיבים להכיר, וראינו אותם לנגד עינינו בעת הכתיבה. הפעם ערכנו הרבה חזרות עם השחקנים עוד לפני שהתחלנו בכלל להסריט. תוך כדי חזרות ניתן היה לתקן ולהוסיף דברים, רעיונות משעשעים שצצו לפתע. עם תחילת הצילומים ידעתי בבירור – כיצד אני רוצה לביים כל סצינה, וכיצד נצלם כל דבר, כך שהעבודה התנהלה במהירות והצילומים הסתיימו לאחר שמונה ימים בלבד!

אסי דיין

תל אביב 1.1.19

 ביולי 1976 התרחשו שני מבצעים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל: האחד היה "מבצע יהונתן – מבצע אנטבה", שהביא לשחרורם של נוסעי מטוס "אייר פרנס" שנחטפו ע"י מחבלים ונחתו באנטבה שבאוגנדה. המבצע הנוסף, ממש באותם הימים, היה "מבצע וולדהיים", שהביא לשחרורו המפתיע של ויקטור חסון משבי המצרים בסיני – זאת כחלק מצילומי הסרט "גבעת חלפון אינה עונה". הסרט עלה לאקרנים באותה שנה, וזכה להצלחה חסרת תקדים בקולנוע הישראלי. עד כאן - היסטוריה... ועכשיו - ההצגה! ולא סתם, בתיאטרון הלאומי! שיהיה בהצלחה!!

נפתלי אלטר

יום צילום בגבעת חלפון (אחרי ארבעים שנה...)

את הטקסט הבא כתבתי לפני עשרים שנה, על אירוע שקרה עשרים שנה קודם לכן. מאז חלפו להן עוד עשרים שנים...כלומר ארבעים בסך הכל... איך? מתי? ככה ביעף ללא כל התראה. קראתי את הטקסט, וחייכתי לעצמי, "האם היית משנה משהו? פה מילה, שם זיכרון שעבר פילטר של פרספקטיבה של שנים"? התשובה – לא! יותר מכך, אני נשאלת ללא הרף "את חושבת שהיו נותנים לצלם סרט כזה היום?" והתשובה – גם אז לא היה פשוט, לא היתה תמיכה מצה"ל והנה היום התסריט המומחז עולה על הבמה של התיאטרון הלאומי... מה אומר? יש תקווה! אני כל כך שמחה שהתסריט יחיה מחדש כל ערב מפי שחקנים שגדלו עליו, בפני קהל חי ששבוי בקסמו כבר ארבעים שנה.

"ימין ושמאל רק חול וחולירע"... לאן שתלך חול. חודשיים קודם לכן אספתי את התסריט של "גבעת חלפון" ממלון אירופה בכיכר גרוואנור האלגנטית בלונדון. שם לא היה גרגר של חול, רק גשם דקיק ומעצבן שהעליב אפילו את המטריה שלי. קפצתי על אוטובוס דו קומתי, בקומה השנייה כמובן. התחלתי לקרוא ומהר מאד אבדתי את הנימוסים הבריטיים החדשים שלי, שאגתי מצחוק. מסביב הביטו באסייתית הפרועה בשאט נפש מהולה בחמלה. הגעתי לסצנה של סילביה המשתוללת. גדול! חשבתי נעשה מזה מטעמים...

חמש בבוקר, החול עוד ישן. ראש קטן עם עיניים ענקיות מציץ אלי מהדלת, "ניצה , את צריכה לקום, מה את רוצה לארוחת בוקר?" שואל אורי בנאי בן השבע. המחזר הצעיר ביותר שלי, בנו של "ג'ינג'י" המיתולוגי הלא הוא גברי. איך קמים. כפיפות בטן אני לא צריכה לעשות, השרירים תפוסים מעוויתות צחוק להם אחראי הקאסט הכי מטורף בארץ. "לסרג'יו פנית לא טעית!" אני משננת כמו מנטרה במבטא רומני. בלילה חלמתי חלום בלהות. זיזי טריפו מופיעה ומאיימת על סרג'יו קונסטנצה -פולי, שהיא תעקור לי- סילביה המשתוללת את העיניים אם אני אשיר את השיר שלה. אורי בנאי הקטן חוזר עם מגש של ארוחת בוקר. אני נמסה ומסכימה לקום.

ב"מסעדה של ויקטור" כולם אוכלים ארוחת בוקר, בבוקר הכל נראה נורמלי...זה זמני. האמת שכל האנשים מיומנים ומקצועיים, שחקנים ואנשי צוות טכני כשעל כולם מנצחים אסי דיין הבמאי ונפתלי אלטר המפיק. אתמול כשדהר שייקה- מר חסון, במורד הדיונה ושאג "סרג'יו!!!" לא עזרה שום מקצועיות. אסי כל כך צחק עד שלבסוף הוריד את החולצה וקשר אותה סביב לפה כדי שהצחוק לא יכנס להקלטה. מה שבטוח הוא שהחול מתחיל להתעורר. שבע בבוקר והכל רותח. אני אוהבת את התסריט, מי היה מאמין שאחרי שנים יצטטו ממנו נערים ונערות קטעים שלמים. כאלה שעדיין לא נולדו כשצולם הסרט שהפך לסרט פולחן. אני מקשיבה בהערצה לתזמון של הגששים הם עובדים נפלא, כמו שלישיה קאמרית. קוראים לי להתלבש. לפחות היום לא יהיה לי חם, ביקיני מנומר ופומפון צהוב בפופיק. אני נפגשת עם טוביה צפיר לחזרה קטנה על ה"בולה בולה" הוא מצחיק אותי נורא והפומפון שבפופיק טס החוצה ונבלע בחול הצהוב שמגלה חיים משלו. המלבישה כועסת אין מספיק פומפונים, את הבא היא מדביקה אלי בדבק מגע...שלישית זמר מוזרה מתגלה ליד האוהל. מוסקונה מנגן על גיטרה, זילברמן מוציא קולות מתוך מסרק ושובר בקבוקים על מעדר ורפי מתופף על החבית. מעניין מה הייתה אומרת זיזי טריפו על להקת הליווי המדברית שלי. מוישהלה איש כסית מגיע עם כורסה בסגנון לואי הארבעה עשר שנראית קטנה עליו ותוקע אותה בחול. עם כובע הקש הכחול שלו הוא נראה כמו אחרון הפיראטים על אי בודד. רחוק באופק מתאבק עמוד חול ענק מלווה ברעש נוראי. דינוזאור מונומנטלי, בצורת שופל עם מנוף מזדקר בעל שיניים מחודדות, מתקרב לעברנו במהירות מדאיגה. שייקה מתאמן על השופל, נותר רק להתפלל שהוא יעצור בזמן... אנשי הצוות עובדים במרץ על הקמת "אתר ההופעה".

פולי מגיע ממלמל ומשנן את הטקסט: "זמרת מהשורה הראשונה כסא עשרים ושלוש..." הכדורים של הג'ונגלר מסתובבים לו ביד. המטפחת הוורודה זורחת על המדים המנומרים, הוא נראה כמו ארלקינו שגנבו לו את הצבעים. הבמה מוכנה. אני נדהמת כל פעם מחדש מהאותנטיות של הסט - עוד מחנה צבאי בשום מקום. רוב השחקנים שרתו בלהקה צבאית או באחד החיילות בהם מצאו את עצמם במקומות כל כך דומים לסט הזה. הם מתנהגים בטבעיות, בקודים ושפת גוף שאי אפשר ללמוד או ללמד. יש מן הבנה קולקטיבית לכל מה שקשור לדפוסי התנהגות בתנאים כאלה, למרות שכולנו משחקים בכאילו. אין פלא שלאורך כל כך הרבה שנים נקודת ההזדהות עם הסרט ברורה לכל דור ששירת בצבא. קבוצת האנשים בסיטואציה ההזויה בסרט היא כל מה שאנחנו מכירים כ"תרכיז ישראלי", לפעמים מרוכז מידי ולפעמים מהול עד כדי תפלות. אסי מסביר לפולי ולי מה הולך לקרות בסצנה. אנחנו מחליטים שאתחיל כשאני מכוסה באיזו חתיכת אוהל, הלך האוורור של הביקיני... קסקט על הראש משלים את ה"לוק". אסי שזוף בצבע ברונזה. העיניים הבהירות והחולצה הלבנה שקשורה לו על הראש מאד מחמיאות לו - מן לורנס איש ערב במהדורה צברית. אני מתחילה את החזרה על השיר וזוכה לקריאות עידוד מהקהל שלי. אני השחקנית היחידה על הסט. חנה לסלאו ומיקי קם אמורות להגיע רק עוד כמה ימים. בינתיים מפנקים אותי סולו! קשה לשיר, החול חודר לכל מקום. אני מתמקמת מאחורי מסך השמיכות הצבאיות המפואר. מתחת לצעיף האוהל הבלתי חדיר, אני חולמת על התנאים המשופרים של זיזי טריפו בבוקרשט. מאחורי הפרגוד, במגפון, נשמעות הבדיחות של סרג'יו קונסטנצה – פולי מורי, רבי ומושיעי. סילביה המשתוללת, רקדנית השטחים, מגיחה החוצה. הפרצופים העייפים והאפויים שיושבים מולי מזכירים לי את ההופעות בלהקה הצבאית. פעמים רבות מצאתי את עצמי שרה בבונקר יחיד, לחייל בודד, כששנינו מייחלים להיעלם מרב מבוכה. חברי השחקנים עוזרים לי, ואני נהנית מכל רגע. האווירה על הסט נהדרת, כולם מפרגנים, תחושה שהפכה לזיכרון נעים כל פעם שאני נתקלת בסרט או פוגשת את אחד המשתתפים. אושיק לוי תקוע במגדל השמירה. כמה ימים לאחר מכן הוא כמעט עולה לשמים עם חנה לסלאו פלוס אוהל.

איך חוזרים ללונדון אחרי הדבר הזה? שנים לאחר מכן כשהשתתפתי בהפקות יקרות ומסוגננות ב - WEST END בלונדון או ב- BBC  קיוויתי שמישהו יקרע את הדממה התרבותית המצויצת, וישאג היישר אל תוך הנימוס המנוכר והקפוא - "הי יעלי! בולה בולה איפה את!" אני כאן.

ניצה שאול