מלאכת החיים

ביום בהיר אחד - או בלילה שכזה - מחליט יונה פופוך שחיי הנישואין שלו עם לביבה שלו הם כבר "לא". הוא יוצא למצוא חיים אחרים, ואולי אהבה חדשה. כך מתחילה הגדה לילית מצחיקה ומרגשת, על האפשרות להגשים את החלום המקנן בכולנו: להתחיל בחיים חדשים גם בגיל לא כל כך חדש.

אם העולם שלי היה שלולית - הנה בשלולית הזאת השקעתי את חיי! ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר?
פרופ' זהבה כספי

המחזה פותח ברגע של הארה מפוכחת וצלולה של יונה פופוך: "אני אדם אבוד. זו האמת שלא אוכל להתחמק ממנה: אני אבוד". המוצא היחיד, שנמצא לו, הוא עזיבת הבית, כי בתוכו החיים עם לביבה - אשתו זה 30 שנה - אינם חיים, גם אם בליבו פנימה הוא יודע ש"לונדון" לא מחכה לו: "לא טוב לי איתך, לא מפני שבחוץ טוב יותר, רק שאתך אבד המסתורין...". והוא תוהה: כיצד הגיע למצב זה? הרי לא מזמן היה ילד, וכל העולם על האפשרויות האינסופיות הגלומות בו - היה פרוש לפניו. הרי היו לו חלומות, שאיפות, תשוקה ליופי, לרוחניות, ל"תהומות של באר ללא תחתית", שקבלו חיזוק על ידי הבטחות האם ותמיכת האב בילדות, והנה כל זה התאדה והוחמץ לעד. חייו מסתכמים באפיגרף קצר: "תחילה אכלתי עוף אצל אמי, אחר אכלתי עוף אצל אשתי, עוד כמה מנות עוף אוכל בבית החולים, ואז – לשכב דומם, לנוח – סוף, סוף בלי עוף. אלה תולדות יונה פופוך". החיים עברו תהליך של רדוקציה מתמדת, והצטמצמות הולכת וגדלה, שבסיומה נותר ליונה רק עוד מקטע דרך קצר, שעובר מדלת האמות של המיטה הזוגית המאכזבת אל ערש המוות החותם את מסכת החיים העלובה כולה. הזמן המשתרע מלידה עד מוות עובר כהרף עין: תינוק חולם חלומות – וכבר מוכן להשלכה לבור. החיתולים הופכים לתכריכים. 

"מלאכת החיים" נכתב כקומדיה ב-1980 (לפי מידע שנמסר על ידי לוין ליצחק לאור), והועלה לראשונה בהבימה ב- 1989. שנה קודם לכתיבתו ב-1979 נכתב מחזה בז'אנר מנוגד לו  -"ייסורי איוב" - טרגדיה מיתית המבוססת על ספר איוב התנ"כי שעלה על הבמה ב-1981. באופן מפתיע, למרות הז'אנרים השונים, רב הדמיון בין שני המחזות, במיוחד בסצנות הסיום. בסצנות אלה מתרחש גם מעין היפוך ז'אנרי: ב"מלאכת החיים", לקראת הסיום, נעלמת הקומיות, הצחוק מתפוגג, והקומדיה מרצינה. לעומת זאת, הסצנות המסיימות ב"ייסורי איוב" מתרחשות דווקא בקרקס. לקראת מותו של איוב מתקיים בו מופע של שני ליצנים, מדמויות הקבע בקומדיה. שני הליצנים (ליצן פתטי וליצן ציני) מגלמים שתי גישות מנוגדות כלפי הקיום האנושי, שביניהן נעה המטוטלת הלווינית. הם אינם חלוקים באשר לעובדות, אולם בעוד הליצן הפתטי מעלה שאלות כאובות ביחס למהות האדם ומשמעות החיים, הליצן הציני מצביע על חוסר הטעם בעצם שאילתן. 

גם בין לביבה לבין יונה אין ויכוח על טיבם של החיים שלהם כשלעצמם. לביבה אינה סותרת את טיעוניו של יונה, ואינה מתכחשת לאופיים המצומצם והדל של חייהם. היא רק מבקשת לאמץ גישה אחרת כלפי מציאות זו. היא מבקשת לשכנע את יונה, כי גם לאנשים כמותם יש מקום בעולם: "יונה, שמע, בוא נחיה לנו כמו שחיינו עד עכשיו, במה בעצם יש לנו להתבייש? בכל זאת היינו בני אדם, עבדנו קשה, הולדנו וגידלנו ילדים, לא עברנו על החוק [...] אם לא הגענו לפסגה – אז לא הגענו... אם העולם שלי היה שלולית – הנה בשלולית הזאת השקעתי את חיי! ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר? [...] ואצל מי, תגיד לי, נמצאת האמת?". גם לפשר היצמדותם זה לזו בזוגיות רבת שנים, לכל אחד מהם הסבר שונה: יונה מבטל את האפשרות כי מדובר באהבה. הפחד מבדידות – הוא שהחזיק אותם יחד 30 שנה. גם לביבה אינה מדברת בשם האהבה: "בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים. מפני שגשם יורד בעולם, והלילות קרים, ומפני שאי-אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק". 

המגע האנושי, שלביבה ויונה מעניקים זה לזו בעמידתם יחד מול מצוקות החיים, אינה התרומה היחידה שבני אדם יכולים להעניק זה לזה. לביבה היא גם העדה לחייו של יונה, ומשמרת זיכרונם לאחר מותו: "אם תמות, אזכור אותך. הנה, הבט לי בעיניים, תמונתך נתונה בתוכי למשמרת. אני אזכור אותך". כדי לגבור על כוחו המאיין של המוות, על החידלון המוחלט,  "כאילו לא היית קיים כלל", יש צורך בעד שישמור בתודעתו את זכרם של החיים שהיו ואינם עוד.  

בשני המחזות העדות והזיכרון הם הביטוי האותנטי ביותר של אחווה וסולידריות אנושית. בשניהם הדמויות שוברות את המחיצה בין הבמה לאולם, ופונות אל הקהל בבקשה להיות עדים. ב"ייסורי איוב", פונה הליצן הציני אל הקהל בקרקס: "גבירותי ורבותי [...] אל תשאלו לפשר הנפילה, ללקח או למשמעות, רק צפו במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות". לביבה מבקשת לאתר בין היושבים באולם גם סופר שיספר את סיפורם, על מנת שהזיכרון יישמר גם מעבר לחייהם בני החלוף של הצופים. כאשר יונה מפקפק באפשרות שיקום סופר שירצה לספר את סיפור חייהם, שלא היו בהם מעשים גדולים יוצאי דופן, הראויים להיספר, לביבה מתמרדת: "לא לא! אני לא מאמינה! יקום סופר [...] עם נשמה ולב [...] הוא יקשיב ויבין [...] הוא ימצא מילים נכונות. הוא ייצור מאיתנו משהו יפה, עמוק, מלא חמלה ורגש. הרי עם כל השגיאות, הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה". ההתבוננות הנכוחה בחיי האדם ומותו ושמירת זיכרון קיומם - היא העמדה הראויה היחידה, שעומדת הן בפני המחבר והן בפני קהלו. לאמנות יש גם ערך מוסף  - בכוחה להפוך את חומרי חיים רגילים ו/או אף עלובים – ליופי, להעניק להם משמעות, ולהנציחם.