האמיני יום יבוא

מדינת ישראל מתמודדת עם מלחמות ופיגועים מאז הקמתה, וכמדינה צעירה מוקפת אויבים היא נאלצת, בעל כורחה, ללמוד לחיות על החרב. בכדי להתמודד עם תקופות קשות יש צורך במרגיע לאומי (נחמן שי או דניאל הגרי, תלוי בני כמה אתם) טרנדים מטופשים בטיקטוק שמפיגים מעט את החרדה, ואיזה זמר או זמרת שירטיטו לבבות בשעת משבר - כי מה זו מלחמה בלי שיר או שניים שינעימו את הזמן בין האזעקות?

אם נתעכב עוד רגע על הפן המוזיקלי, נגלה שבתקופה שלנו אין שום זמר או זמרת שאפשר באמת לכנות אותם "זמרי מלחמות", אבל בעידן אחר הייתה זו יפה ירקוני ז"ל. ירקוני, שהעדיפה דווקא את הכינוי "זמרת החיילים", ליוותה את אזרחי ישראל לאורך המלחמות הרבות על הקמתה וזכותה להתקיים.

בתקופה זו, כשאנחנו בשיאה של מלחמת חרבות ברזל, ההחלטה להעלות על הבמה את המחזמר "האמיני יום יבוא" על זמרת המלחמות המנוחה, היא ההחלטה הכי טובה שתיאטרון הבימה יכול היה לקבל. המחזמר, שנכתב על ידי גיא מרוז בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, מצליח לדלג בחינניות על ציר הזמן של ירקוני ולגעת בנקודות המשמעותיות בחייה. חשוב לציין שלא מדובר במחזה דוקומנטרי, אלא במחזמר שכולו בהשראת סיפור חיה: מתחילת דרכה של ירקוני עוד כשהייתה רקדנית מבטיחה, דרך ההופעות הראשונות במועדונים ועד להפיכתה לאייקון תרבות.

הזמרת הצעירה מגולמת על ידי השחקנית אילי עלמני, שמצליחה להעביר את הסיפור בצורה מופלאה. כישרון השירה הנהדר שלה והיכולת הווקאלית המרשימה שלה התבטאו לאורך כל ההופעה. כשירקוני הופכת ל"גברת ירקוני", מגלמת אותה גלית גיאת הפנטסטית. לגיאת יש ניסיון רב במחזות זמר, שכן היא כיכבה בעברה ב"שלמה המלך והסנדלר" וכן ב"בוסתן ספרדי". רואים שגיאת יודעת מה היא עושה, והיא עושה את זה פשוט מצוין. גילה אלמגור מגלמת את ירקוני כשהיא בשלב האחרון בחייה - רגע לפני אותו ריאיון בגלי צה"ל שהצליח לטלטל את המדינה לאחר שהזמרת התבטאה נגד התנהלות חיילי צה"ל מול הפלסטינים, ושנייה אחרי שהחלה להתמודד עם תופעות האלצהיימר, ומצאה את עצמה חיה מחדש אירועים מעברה שהזדקקו לתיקון. אלמגור נפלאה כתמיד, והיא מצליחה להיראות מלכותית גם בעודה לובשת חלוק בית חולים. הרגשתי שהיא נוגעת בדמותה של הזמרת הוותיקה ביראת כבוד, ומצליחה להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירה.

את בתה של ירקוני מגלמת ליליאן ברטו הנפלאה, והדיאלוגים שלה מול אלמגור גרמו לכותבת שורות אלו להתמוגג. בכלל, ההחלטה לגעת בקשיים ובדאגות של ילדים כשהם הופכים להיות ההורים של ההורים שלהם נוגעת ללב ומעוררת מחשבות בקרב כל אחד מהצופים, אני בטוחה בזה. באחת הסצנות מול אחד הרופאים שטיפלו בירקוני (טל מוסרי), חשפו השניים את הקשיים שחווים בני משפחה של חולים במחלות כמו אלצהיימר. לראות את האדם שהכי אהבת והערצת לא מזהה אותך זו חוויה מטלטלת ושוברת לב, וברטו הצליחה להעביר אותה בצורה מדויקת מאוד. גם סביב אותו ריאיון בגלי צה"ל הייתה דינאמיקה נהדרת בינה לבין אלמגור. ההקבלה שעשו בין הסיפור של ירקוני לסיפור של הבת שלה הייתה נפלאה ומרעננת. אפשר להגיד שזה הרבה יותר ממחזמר בהשראת סיפור חייה של יפה ירקוני. זה מחזמר אודות הישראליות שלנו, והוא מצליח לגעת בשאלות גדולות שרלוונטיות גם לימינו אנו. השאלה העיקרית היא סביב חופש הביטוי: האם זה בסדר ללכת לפי צו מצפונך ולהשמיע דעות שמנוגדות לדעת הכלל כשאתה נמצא בעמדת מפתח כזו או אחרת? האם אדם מאבד את כל זכויותיו ברגע שהוא מחליט להביע דעה אחרת? ומה בדבר המחיר שנאלצים לשלם בשל ההחלטה לחשוף את דעתך גם כשהיא לא מתכתבת עם דעתו של האחר?

בין שאלות הרות גורל כאלה ואחרות, אי-אפשר להתעלם מהעיבוד המוזיקלי הנהדר שלקח את להיטי העבר של ירקוני כמה צעדים קדימה. זה לא פשוט לגעת בנכסי צאן ברזל כאלה, אבל אין חולק על כך שנעשתה כאן עבודה נהדרת וחשובה. חשוב לשים דגש גם על עיצוב התלבושות המרשימות שנראו כאילו נתפרו בתקופה אחרת, וגם על קאסט השחקנים הנהדר שלקח חלק בחגיגה הזו - בהם פיני קדרון, עודד לאופולד, גל גולדשטיין, טל קלאי ועוד רבים וטובים. בשורה התחתונה מדובר ביצירה מרגשת, מצחיקה, רלוונטית, ובעיקר מאוד חשובה. כזו שהצליחה לרתק את הקהל ולגרום לו להתרפק על העבר בגעגוע, אבל גם השאירה מקום למחשבה. בטוחה שירקוני הייתה מתמוגגת מאושר מעצם האירוע, ומכל האהבה הגדולה שהיא זוכה לקבל מחדש על הבמה.