בית בובות

150 שנה כמעט אחרי שעלה לראשונה על הבמה, "בית בובות" כבר מזמן לא מחזה שנוי במחלוקת שמטלטל את החברה עד היסוד, אך בהפקת "הבימה", עם שני כהן בתור נורה, הוא עדיין רלוונטי ומטלטל.

כאשר עלה לראשונה על הבמה ב-1879, עורר "בית בובות" של המחזאי הנורבגי הנריק איבסן, לא מעט סערות. ראשית, העיסוק בתפקידים המגדריים בצורה כל כך נוקבת ואינטימית הפך לסמל של התנועה הסופרג'יסטית בנורבגיה. שנית, הסיום של המחזה שבו (ספוילר) נורה, אשת משפחה ואם לשלושה, עוזבת את בעלה ואת ילדיה היה כה שנוי במחלוקת - עד שבתרגומו הראשון לגרמנית נאלץ איבסן לשנות את סצינת הסיום כדי שיירד חלק יותר בגרון של הקהל (שינוי שהוא כינה "מעשה ברברי" שנעשה בניגוד לרצונו).

כמה שנים לאחר שעלה לראשונה, הבהיר איבסן כי לא תכנן לכתוב מחזה פמיניסטי או לעסוק בזכויות נשים, ואף הסתייג מהשימוש שלו כ"תעמולה". קל לקרוא את זה כהתנערות מתנועה פוליטית שהייתה גם היא שנויה במחלוקת (נשות נורבגיה קיבלו את זכותן המלאה להצביע רק ב-1910), אך 150 שנה כמעט לאחר שעלה לראשונה על הבמה, נראה שהוא צדק.

כאשר עלה לראשונה על הבמה ב-1879, עורר "בית בובות" של המחזאי הנורבגי הנריק איבסן, לא מעט סערות. ראשית, העיסוק בתפקידים המגדריים בצורה כל כך נוקבת ואינטימית הפך לסמל של התנועה הסופרג'יסטית בנורבגיה. שנית, הסיום של המחזה שבו (ספוילר) נורה, אשת משפחה ואם לשלושה, עוזבת את בעלה ואת ילדיה היה כה שנוי במחלוקת - עד שבתרגומו הראשון לגרמנית נאלץ איבסן לשנות את סצינת הסיום כדי שיירד חלק יותר בגרון של הקהל (שינוי שהוא כינה "מעשה ברברי" שנעשה בניגוד לרצונו).כמה שנים לאחר שעלה לראשונה, הבהיר איבסן כי לא תכנן לכתוב מחזה פמיניסטי או לעסוק בזכויות נשים, ואף הסתייג מהשימוש שלו כ"תעמולה". קל לקרוא את זה כהתנערות מתנועה פוליטית שהייתה גם היא שנויה במחלוקת (נשות נורבגיה קיבלו את זכותן המלאה להצביע רק ב-1910).

אhלו היה עוסק המחזה בבסיסו בזכויות החוקיות של נשים, שכבלו אותן חוקית לבעליהן, כנראה שלא היה כל כך אפקטיבי גם עבור הקהל שצופה בו ב"הבימה" ב-2024 (בבימויו של חנן שניר) ולוקח כמובן מאליו לא מעט חירויות שנשים נאבקו עליהן במשך עשורים.ואכן, מהרגע הראשון שניצבים על הבמה נורה (שני כהן) ובעלה טורבולד (יגאל שדה), המועקה של הסיטואציה מורגשת. כל רגע שהם חולקים על הבמה הוא עוצמתי, מעורר מועקה ממשית. זה לא התלות החוקית והארכאית של נורה בבעלה, שלא יכולה אפילו לחתום על הלוואה ללא ערבות גבר, אלא משהו עמוק הרבה יותר.

שני כהן, שאותה אנחנו רגילים לראות כדמויות משעשעות כאלו ואחרות ב"ארץ נהדרת" כובשת בתור נורה, אישה שכלואה בתוך תדמית ילדותית, קלילה ונהנתנית. ויגאל שדה נותן את כולו והנוכחות שלו ממלאת כל פינה בבמה - בדיוק כפי שנוכחותו של טורבלד לא משאירה לנורה אף פינה לעצמה.

ועם כל הכבוד לתצוגת המשחק המרשימה, כמה מהכוכבים האמיתיים של ההפקה לא עלו בכלל על הבמה. עוד לפני שמתחילה ההצגה אי אפשר היה לפספס את מלאכת המחשבת שנמצאת בכל פרט, ובעיקר הבחירה של מעצב התפאורה ניב מנור, להציב מסך זכוכית המחלק את הבמה לרוחבה.

כאשר השחקנים ניצבים בחזית, לפני מסך הזכוכית, החלון הגדול מתפקד כמראה חצי שקופה, ומעורר תחושה של מציצנות לתוך סצינה אינטימית מצד אחד - אך גם משדר זרות וניכור. נורה וטורבלד משתקפים על מסך הזכוכית, מתמזגים עם השתקפות הרהיטים שנמצאים מאחורי הזכוכית.

גם המוזיקה (יוסי בן נון) ואפילו התאורה (אבי יונה בואנו) ראויות לציון. סנטימנט ידוע בעולם התיאטרון הוא ש"אף אחד לא יוצא מההצגה כשהוא מזמזם את התפאורה", וההפקה של "בית בובות" היא היוצאת מהכלל. בסצינות שבהן נורה שוקעת באיבוד דעתה, התאורה צובעת את הבמה באור ירוק עז, והמוזיקה הסוחפת ממלאת כל פינה באולם (למרבה הצער, זה ממש לא המצב בהרבה הפקות שעולות בשנים האחרונות בכל תיאטרון שהוא).

אחד מרגעי השיא של המחזה, כאשר נורה מפרקת בזו אחר זו בובות משחק מרגליהן וידיהן, מלווה בתאורה ומוזיקה אינטנסיבית שגרמו לי להיסחף אל הטראנס והאמוק בהן היא שרויה. כשנכנסת לבמה כריסטינה (ריקי בליך) ונורה מקיצה ממחשבותיה, הבמה מייד נשטפת שוב באור ניטרלי והמוזיקה נפסקת. המעבר היה כל כך חד ומדויק, ומעורר סחרחורת כמעט - במובן הכי טוב של המילה.

אולי זוהי הרלוונטיות של "בית בובות" לאורך השנים. לא הנישואים האומללים או התלות החוקית, אלא המאבק בחיים שהוכתבו מלמעלה. המעבר התכוף בין תמונה מושלמת למראית עין לבין הוריקן שמתחולל בפנים, הדחף העז לשבור דברים והזעם העיוור שאין לו לאן לצאת - מוכרים לנו היטב. גם אם התפאורה של החיים שלנו שונה בתכלית מזו שליוותה את סיפורה של נורה.