בית הבובות

  • הצגה מספר: 366
  • הצגת בכורה: 11/02/1984
  • מספר הצגות שהועלו: 78
בית הבובות

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

 בערב חג המולד, כשהנוכחים עומדים לחגוג את מינויו של הלמר, אבי המשפחה, כמנהל הבנק המקומי, והעתיד נראה נינוח ומבטיח, מפעיל אחד העובדים , קרוגסטאד על נורה הלמר,  אמצעי סחיטה ואיומים על מנת למנוע את פיטוריו מהבנק ולקדם את עתידו. נורה מוצאת עצמה לכודה בתוך רשת של חצאי-אמיתות ושקרים, המאלצת אותה לנהל מערכת יחסים כפולה, רצופה העמדות פנים.

כשהאמת יוצאת לאור, היא משפיעה על חייהן של כל נפשות הפועלות ומשנה אותן: נורה, האישה שקיפצה לנגד עיניו של בעלה כסנאי, הופכת בין רגע לאישה חזקה העומדת על רצונותיה ומושיבה את בעלה לשיחה האמיתית הראשונה בשמונה שנות נישואיהם .   בתחילת השיחה מטיח הלמר האשמות קשות באשתו בנוגע לחיי הנישואין שלהם, אך היא לא נרתעת ומודיעה לו שאינה מוכנה להמשיך את חייה עימו. היא מציגה בפניו את  מערכת הנישואין הצבועה  שהייתה להם ,בה שימשה כבובה שעברה מבעלותו של אביה עליה לבעלותו ,ומודיעה שהיא עוזבת את ביתו  .   

הלמר לא נכנע ומנסה לשכנע אותה להישאר, אך נורה עוזבת על מנת שתוכל לנסות להסתדר בכוחות עצמה ומתגלה כאשה בשלה ובוגרת, שקצה בחיי נישואין המושתתים על תפיסה שובניסטית,  שקרים ומוסכמות חברתיות     

תמונות מהצגה

סרטונים

בית הבובות

ביקורות

"בתחילתה של הצגת "בית הבובות", עולה על הבמה שחקנית צעירה, אמירה פולן, לבושה בשמלת כלולות מהודרת. אט אט היא מסירה את בגדיה החגיגיים ומתגלה בלבוש פשוט שמכנסי ג'ינס לגופה. הנה, כך חשבתי לעצמי, נורה של איבסן היא האישה המשוחררת של ימינו, האישה שיצאה מבית הבובות שלה למרחב. אלא שהבימאית הלן קאוט-האוסן, כמו נבהלה מפני הרעיון של עצמה ולאחר דקות ספורות התנהלה לה ההצגה בנוסח הישן והמוכר של שלהי המאה ה - 19.

הסיכוי להצג איבסן רלוונטי לזמננו, נעלם חיש קל. הצגתה של קאוט האוסון, התפוגגה עד מהרה, בשל היעדר תפיסה עקרונית ברורה. הדגש עבר אל סיפור עלילה ששיני הזמן ניכרו בו היטב. לא מוכרחים להציג היום את "בית הבובות" אם אין יודעים מה לומר באמצעותו לצופה של שנות השמונים. מוזיאון שעווה יפה לזכרונות, איך אין די כתיאטרון חי.

.קאוט האוסון, הבימאית, כמו המחזאי הנריק איבסן, אינה רואה במחזה אמירה חברתית, על מצב נשי אלא דיון במצב אנושי. נורה קרובה ל"פר גינט" אומרת הבימאית. "היא אדם שמתאמץ למצוא חופש. היא הסתבכה בזיוף חתימה, לא מתוך הכרח אלא כדי לבטא מרץ ויוזמה. אני, כמו איבסן, מאמינה שגברים ונשים אינם שווים, אבל נשים עולות לדעתי על גברים, בכוח דמיונן". "בית הבובות" הוא מחזה שהזמן והנסיבות לא נגסו באקטואליות שלו : המניעים להקרבה האישית ותקפותו של מוסד הנישואין, הם נושאים נצחיים גם אם למראית עין, הם שתולים במלודרמה ישנה.

"עיתון הארץ" אליקים ירון 10/02/1984

"הבמאית הלן קאוט האוסן, הצעידה את הבמה האיבסנית הריאליסטית באופן מסורתי, לעבר עולמם המסוייט של המחזאי אוגוסט סטרינדברג והצייר אדוארד מונק. אף הם סקנדינבים בני דורו, ושניהם ידועים בתפיסתם את יחסי הגבר והאישה ביחסי אהבה שנאה. מונק מצייר נשים אדומות שיער פרוע (כשערה של דליה פרידלנד, נורה), חונקות בשערן את הגבר.

צורות מופשטות דמויות איברים מרוטשים מקיפות אותם. מפגש שסופו פוגרום. "ריקוד הטרנטלה" המפורסם של נורה, ריקוד ההתאבדות, הפרידה מן החיים, רגע לפני שבעלה פותח את המכתב המסגיר את סודה, נהפך בבימויה של הלן לריקוד סאדו-מזוכיסטי. ובכלל יש בנורה, המתחפשת בלי הרף, משהן מן הלץ השייך למלכות השטן.

הסופר ד. לורנס, שהקדיש מחשבה לייסוד הנקבי לעומת הזכרי, השווה את האישה לשורש ואת הגבר לגבעול. האישה היא יציבות, רגש, הוויה, חתירה, למקור, סיפוק חושים. הגבר הוא הגבעול, הנע, פועל וחותר. הוא קשור לדעת, לעשייה, לחתירה אל גילוי. בכול גבר יש מהיסוד הנשי ולהיפך. נישואים הם פיוס סופי בין היסודות. ב'בית הבובות' של איבסן, המבויים ב'הבימה' בהשראת סטרינדברג ומונק, יוצאת נורה להשלים את נשיותה על ידי רכישת היסוד הגברי, ה'גבעולי': הדעת, העשייה, הגילוי".

עיתון מעריב שרית פוקס 09/02/1984