אוגוסט: מחוז אוסייג'

משפחת ווסטון. האבא נעלם. האמא בולעת כדורים בקצב. שלוש אחיות מסתירות סודות קטנים ואפלוליים. איחוד משפחתי כפוי ובלתי צפוי, בעקבות היעלמות האב, מטיל את השבט המעורער ממילא אל מערבולת חדשה של חיכוכים, התפכחויות וגילויים, וחושף בארסיות מהפנטת את פניו האמיתיות, המדהימות והמבעיתות לפרקים של מוסד המשפחה כולו. 

הכל נשאר במשפחה: ריאליזם אמריקאי פוסטמודרני
מאת שרון אהרונסון-להבי

המבקרים באתר האינטרנט הרשמי של ההצגה "אוגוסט: מחוז אוסייג'", מוזמנים לשגר דרך האתר כרטיסי ברכה לבני משפחותיהם לכבוד חג המולד. תחת הכותרת: "לא כולם חושבים שזה בדיוק הזמן הכי נפלא של השנה, כולל הווסטונים", מציעים גיבורי המחזה ברכות כגון "מהמשפחה", שלנו לשלכם, שיהיה לכם חג מאד שמח", "מאחלים לכם ולשלכם חג שמח ומאושר", "תחזיקו מעמד החגים תיכף נגמרים", ו-חבל לתרגם- season of all, my ass” “Hap-happiest למעט הברכה האחרונה, השאר נראות אולי תמימות, אך טמונה בהן אירוניה המשקפת היטב את המטען הרגשי הכבד הקשור בהתכנסות משפחתית ואשר מהווה את אחד הנושאים המרכזיים של המחזה . הרעיון לאפשר משלוח ברכות בשם משפחת ווסטון מבטא צורך חזק של הקהל בקשר עם ההצגה.

הסימביוזה בין הצופים לבין משפחת ווסטון נשענת על עיקרון מרכזי של התיאטרון הריאליסטי: הצורך לראות על הבמה את תמונת המציאות של חיינו שלנו. ההצגה מספקת את התשוקה להציץ לתוך הסלון של משפחה אחרת, במקרה זה של משפחת ווסטון - ש"מוסתר מהחוץ על ידי צלוני פלסטיק זולים המודבקים לקירות עם איזולירבנד שחור ומונעים אור מבחוץ" - כדי לדעת האם מה שקורה "אצלנו" קורה גם אצל אחרים. התשובה היא חיובית. העובדה שהקהל נוהר להצגה ושולח כרטיסי ברכה לחגים בשם משפחת ווסטון, מעידה על ההזדהות העמוקה שלו עם הדמויות ב"אוגוסט". ה"הזדהות" היא לא רק במובן שהצופה מזדהה רגשית עם הדמויות על הבמה, אלא יותר מכך - הוא מזהה בין הדמויות על הבמה גם את עצמו. לכתוב טרגדיה בעידן הריאליטי מעבר להזדהות עם משפחת ווסטון, שמבטאות הברכות האלקטרוניות, הן מעידות בעיקר על המודעות העצמית, האירוניה והקריצה של המחזה לגבי היותה של משפחת ווסטון לא "אמיתית", כי אם גדולה מהמציאות, מודל לחשיבה על עצמנו. קריצה אירונית זו מקורה בהתמודדותו של המחזאי עם השאלה: האם וכיצד ניתן לכתוב מחזה ריאליסטי ואפילו טרגדיה, בעידן טלוויזיוני, שבו חדירה אל תוך סיטואציות פרטיות היא עניין יומיומי. המדיום הטלוויזיוני משקף את המציאות באופן אמין וזמין הרבה יותר מהתיאטרון, ולכן, על התיאטרון למצוא שפה חדשה, שתוכל עדיין להציג הצגות ריאליסטיות, מבלי שייאלצו להתחרות במדיום הטלוויזיוני.

פתרון בעיה זו מוצא את ביטויו במחזה בשתי דרכים עיקריות: הראשונה- הכברה גרוטסקית של הצרות והבעיות של משפחת ווסטון, שתחילה יוצרת רושם טראגי על גבול המלודרמטי, אך עד מהרה מתגלה כמראה אירונית ואף קומית של חולייהָ של חברה שלמה, אשר מתנקזים בקפסולה הקטנה ביותר: המשפחה. השנייה - מודעות עצמית למקומו של המחזה הזה כחוליה במסורת מפוארת של דרמה אמריקאית. המחזה רווי בהקשרים וברמיזות למחזות אחרים, באופן שמראה את הדינאמיקה החוזרת ונשנית של התפרקות המשפחה, ובאופן עמוק יותר, את פרימת האידיאל עליו מושתתת החברה המודרנית. צרות במשפחה "אוגוסט", אמנם, לא מתרחש בחגים, (שהם, כפי שמעידות הברכות האלקטרוניות וכן יצירות תיאטרון וקולנוע רבות, זמן טעון ב"משפחתולוגיה"), אלא ברגע מכונן אחר, אשר מביא את בני המשפחה להתכנס באופן מפתיע ובעל כורחם: היעלמותו של אבי המשפחה, שהיא רק יריית הפתיחה במחזה, שעלילתו רצופת אסונות, הניחתות על ראשנו זו אחר זו. כמעט במילותיה אנטיגונה, המקוננת באוזני אחותה על גורל משפחתן: "אינני מכירה מכאוב או פורענות, איזה עלבון או איזו השפלה שלא נפלו עוד בחלקך ובחלקי"*, גם "אוגוסט" אינו מדלג על אף צרה. העניין הוא שכל אחת מן הבעיות של משפחת ווסטון מוכרת היטב בחיי היום יום של החברה האמריקאית: אם המשפחה, ויולט, מכורה לתרופות הרגעה מכל הסוגים וחולת סרטן הפה  (דימוי לכישלון התקשורת בין בני המשפחה); האב עצמו, משורר כושל ופרופסור לספרות בגמלאות הוא אלכוהוליסט; בביתם מועסקת ג'ונה, אינדיאנית ובת למעמד פועלים מדוכא; ברברה, הבת הבכורה, נבגדת על ידי בעלה, שמנהל באופן גלוי רומן עם סטודנטית, וג'ין, בתם הצעירה, מעשנת סמים; אייוי, הבת האמצעית, חיה בתסכול מתמשך של חוסר אהבה והערכה, ומאוהבת בבן דודה הנתפס כלוזר המשפחתי; ואילו קארן, הבת הצעירה, עומדת להינשא לאדם מפוקפק שהוא סוחר נשק. זוהי רק חלק מרשימת הצרות, שהולכות ותופחות ככל שמתארכת השהות במחיצת הווסטונים.

בניגוד לטרגדיה היוונית, הכברה זו יוצרת שילוב קשה לעיכול בין ייצוג טראגי של משפחה על סף קריסה לבין הומור שחור ומודע לעצמו, המדלג בטבעיות בין מכלול הבעיות עמן מתמודדת החברה, שמוכרות היטב לצופים מחייהם ומתוכניות הטלוויזיה המציפות אותם. ההתכנסות הכפויה של המשפחה מביאה לחשיפה ולהתפרצות של כל הנגעים, בשיקוף מהימן של אורח החיים האמריקאי, שבו מתראים בני המשפחה לעיתים רחוקות, בשל הריחוק הגיאוגרפי שבדרך כלל קיים ביניהם. בכך אמנם נבדלת המשפחתיות האמריקאית מהמשפחתיות הישראלית, אולם הריחוק הפיזי הוא מטפורי לריחוק הנפשי, אשר יכול לשקף מצבים המוכרים במשפחות בכל מקום. באופן פרדוקסאלי, ריחוק זה מבטא גם את הכמיהה האבודה למשפחתיות, חום, ביטחון ואהבה. הקשרים עם הדרמה האמריקאית הקלאסית הכברת הצרות ויחסי האהבה-שנאה בין בני המשפחה אינם רק טכניקה דרמטית מודעת לעצמה, שנועדה ליצור יצירה בעלת סדר גודל טראגי החורג מאפיזודות טלוויזיוניות, כי אם גם דרך להתייחס למחזות מכוננים בדרמה האמריקאית. באחת הטרגדיות האמריקאיות הקלאסיות, "מסע ארוך אל תוך הלילה", מאת יוג'ין אוניל (1946) מרחפת דמותה של האם המכורה למורפיום כצל על המשפחה המתפרקת. האסוציאציה עם "אוגוסט", שבו אם המשפחה, ויולט, המכורה לסמי הרגעה, הופכת לדמות המרכזית – שעל גופה וחייה חרותים האופן בו מתפרקת משפחתה שלה - היא בלתי נמנעת. עובדת היותו של אבי המשפחה מרצה באוניברסיטה והביקורת על הדקדנטיות של האקדמיה יוצרים קשר אינטרטקסטואלי עם מחזהו של אדוארד אולבי, "מי מפחד מווירג'יניה וולף" (1961-62) אשר מתאר גם הוא את התפרקות המשפחה/זוגיות של ג'ורג' ומרתה ואת המתחים בין הדורות, ומתרחש גם הוא אל תוך לילה ארוך של משחקים מניפולטיביים ומתישים. לבסוף, היעדרו של אבי המשפחה כבר מתחילת המחזה מתייחסת באופן אירוני אל התאבדותו הטראגית של וילי לומן ב"מותו של סוכן" מאת ארתור מילר (1949). ההבדל הוא שבעוד שאצל מילר כספי הביטוח, שלשמם התאבד על מנת להציל את משפחתו, אינם ממומשים, כאן מעכבת ויולט את החיפוש אחר בעלה, ובהתאם להומור האירוני שעוטה את "אוגוסט", כמו גם לפרגמטיות הכלכלית האופיינית לחשיבה האמריקאית, היא דואגת קודם כל לשים יד על הכספים שחסכו ורק אז לחפש אחריו.

בניגוד לשלוש הטרגדיות האמריקאיות הגדולות הללו, שאבי המשפחה הוא הדמות הראשית בהן, ושמוסד המשפחה נבחן ומתפרק בהן לאור המסורת הפטריארכלית והיחסים הכושלים שבין האב לבניו, מזמן לנו טרייסי לטס גרסה של משפחה שגרעינה הוא על טהרת נשים: האם, שלוש הבנות ואחותה של האם. היעלמותו של דמות האב אינה יוצרת מחזה "פמיניסטי", אולם היא מאפשרת בחינה מחדש של מוסד המשפחה האמריקאית מנקודת ראות נשית. בזכות השכלול הסגנוני והמודעות העצמית הדרמטית של המחזה לעצמו ולקודמיו, מצליח "אוגוסט" לגעת באופן מעורר הזדהות בעצבים החשופים ובדינאמיקה הבלתי משתנית והמורכבת של חיי משפחה באשר היא.

* מתוך: אנטיגונה מאת סופוקלס, תרגום: אהרן שבתאי.

ד"ר שרון אהרונסון-להבי הנה ראש החוג לאמנות התיאטרון ומנהלת תיאטרון האוניברסיטה. מחקריה עוסקים בקשרים בין דת, טקס ותיאטרון בימי הביניים המאוחרים ובתקופה המודרנית.

לשבור את הכלים (והכללים) / מאת מרשה נורמן
*הערה: זהירות, ספויילרים!

למי שחושש מגילויים מוקדמים על נפתולי העלילה וסודותיה, מומלץ לקרוא רק אחרי הצפייה בהצגה. כאשר אני מלמדת מחזאות, השיטה שלי היא להראות לתלמידיי לאלו מלכודות לא ליפול ומאלה מכשולים להימנע ולהישמר, ולא "איך צריך לעשות את זה". אני פשוט מנסה לחסוך להם זמן יקר. יש הטוענים כי אין בכלל "כללים" ו"חוקים" לכתיבת מחזה. אני טוענת שמה שיש מקביל לדגלי ההפרדה באתרי סקי. אתה יכול לגלוש להנאתך באזורים ה"אסורים" או ה"מסוכנים", אבל זה יהיה על אחריותך, ובמקרה כזה כדאי שתדע מה אתה עושה ותהיה מודע לסיכונים שאתה לוקח. והבה נודה: תמיד מעניין ומלהיב יותר לצפות בספורטאי אקסטרים שמסכנים את נפשם ונתלים בין חיים ומוות מראשי צוקים מאשר באלה שנצמדים למסלול הבטוח. מה שמביא אותנו ל"אוגוסט: מחוז אוסייג'", שעל פניו נראה קונבנציונלי ומסורתי, אבל למעשה מייצר התרגשות רבה מעצם היותו פורץ מסגרות, מנפץ כללים ושובר את הכלים.

כלל מס' 1 - בלי דמות מרכזית פסיבית. הרעיון העומד בבסיסו של הכלל הזה הוא שהדמות המרכזית - ויכולה להיות רק דמות אחת - חייבת לרצות משהו, והמחזה מסתיים כאשר היא מקבלת או לא מקבלת את המשהו הזה. המלט רוצה נקמה וכולם מתים בסוף. נורה ב"בית בובות" רוצה את אהבתו של בעלה, אבל כשאינה משיגה אותה, היא עוזבת. המלך ליר לומד מי אוהב אותו באמת, שלוש האחיות של צ'כוב אינן מגיעות למוסקבה, סינדרלה זוכה בנסיך שלה, מקבת לא מוכתר למלך, והרשימה עוד ארוכה. אבל ב"אוגוסט" לא ברור כלל מי הדמות המרכזית. יש להניח שזו ויולט, אבל בהחלט לא ברור מה היא רוצה, חוץ מאשר להטריף, לערער ולהוציא את כל שאר הדמויות משלוותן. האם היא רוצה שכולם ילכו ויניחו לה לנפשה? אני לא חושבת. האם היא רוצה שכולם יאהבו אותה? לא. האם היא רוצה שיטפלו בה? לא. האם היתה מעוניינת במות בעלה? לא נראה לי שאכפת לה בכלל. אבל ככוח הרסני טהור, אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. הצפייה בויולט משולה להתהפנטות מערוץ מזג האוויר בטלוויזיה בעיצומה של סופת הוריקן. ויולט היא גיהנום על גלגלים, וחלק מההנאה שבצפייה בה נובע מהידיעה שלפחות אינך מקורב לה משפחתית. יהיו שיטענו כי ברברה בתה היא הדמות המרכזית למעשה, אבל מהרגע שויולט משתרכת לראשונה במורד המדרגות, ברור כשמש מי הבוס. אבל האם היא מקבלת מה שהיא רוצה? האם היא יודעת מה היא רוצה? לא יותר מאשר שיטפון שמתפרץ מעצמו, כנראה. אבל אולי זה בדיוק חלק מסוד קסמה ומהמשיכה אליה. ויולט היא מעין ברבור שחור, המצאה בלתי מתקבלת על הדעת שעוצמת השפעתה אינה ניתנת למדידה.

כלל מס' 2 - בסביבות עמוד 8 של המחזה, גלה לקהל מדוע הוא כאן ומה מוטל על כפות המאזניים, ובמלים פשוטות: מתי הקהל יוכל ללכת הביתה. במחזה שלי, "לילה טוב אמא", אתם נשארים כדי לראות אם דמות האם תוכל למנוע מבתה להתאבד. במחזמר "כנר על הגג" נשארים עד הסוף בשביל לגלות אם די במסורת לבדה כדי להשאיר את העולם על כנו. במחזה הוכחה )שכתב אחד מתלמידיי, דיוויד אובורן( אפשר ללכת הביתה ברגע שמגלים אם הגיבורה מטורפת או גאונה. ברגע שאתה מסדיר ומארגן את ציפיות הקהל, עליך לעמוד בהן. רומיאו ויוליה מוכרחים להרגיש על בשרם את אפקט הרומן שלהם - אין מצב שיוכלו סתם ללכת לדרכם ולצאת עם אחרים. על סיראנו להתוודות לבסוף בדבר אהבתו לרוקסאן - אין לו את המותרות של למות כמו כלב ברחוב ולתת לה לשמוע על כך ממישהו אחר. כלל מס' 2 אומר: ספר לצופים מה הם באו לראות, ואז תראה להם את זה. גם במקרה הזה מתעלם "אוגוסט" מהכללים. אחרי התמונה הראשונה נדמה לנו שבאנו לראות אם החלטתו של בברלי לשכור את ג'ונה תציל את המצב בבית. לרגע אחד לא עולה בדעתנו שלא נראה יותר את בברלי. לטס מעניק את עשר הדקות היקרות ביותר שיש לקהל לדמות שכלל אינה נמצאת במחזה. כך שברגע שהתמונה השניה מתחילה ואנחנו מגלים שהאיש נעדר, אין לנו ברירה אלא להתחיל הכל מהתחלה. אז עכשיו נדמה לנו שאנחנו מחכים לראות מה קרה לבברלי. האם ויולט הרעילה אותו? האם הוא סתם תפס את הרגליים וברח? ובעודנו ממתינים לאינפורמציה הזאת, אנחנו פוגשים את בני המשפחה: אנחנו רואים נישואיו של מי מתפרקים, מי מעשן מריחואנה ומי נוטר איזו טינה למי ומדוע. אבל בסוף המערכה נודע לנו שבברלי התאבד. אז בתחילת המערכה השניה אנחנו מתחילים לפתח מערך חדש של ציפיות. עכשיו אנחנו מניחים שעלינו לחכות ולראות איזו השפעה תהיה למותו על משפחתו. האם הם ייאלצו לעבור דירה? האם מישהו יישלח לכלא? אבל תשובות לא ניתנות לנו. במקומן אנחנו מקבלים את אחת מהסצינות המופלאות, הפרועות והמצחיקות ביותר שנכתבו אי פעם על ארוחת ערב משפחתית. כולם עולים על דברי כולם, באנדרלמוסיה קקפונית מתוזמרת להפליא. בסוף המערכה השניה, ברברה תופסת פיקוד, לוקחת שליטה על המצב, מאשימה את אמה בהתמכרות לסמים ומכריזה על פשיטת סמים כללית שכל הנוכחים מגוייסים אליה. האם זה הדבר שחיכינו לו - מישהו שישתלט על המכשפה הזקנה והמרשעת? לא בטוח. ואז המערכה השלישית מתחילה ואנחנו שוב מתחילים מהתחלה, והפעם תוהים אם ויולט תחזור למוטב ו"תתנקה" מהרעלים הכימיים והאחרים שהציפו את גופה וכל ישותה. אבל מה שקורה הוא שהסודות האחרונים והאיומים של המשפחה נחשפים לנגד עינינו, והם מחסלים כל תקווה סמויה לאושר ומביאים לנטישה המונית של כל הדמויות. החלק הפנטסטי והבלתי צפוי של המערכה הזאת הוא שברברה הופכת לרגע - לכאורה - לאמה שלה, ואז אנחנו שואלים את עצמנו אם על זה היה המחזה: על כך שכולנו נעשים בסופו של דבר העתקים כמעט זהים של הורינו. אבל לדעתי גם זאת לא התשובה הנכונה. אני חושבת שטרייסי לטס לא רצה שתדעו מה עומד לקרות ומה עתיד להתרגש עליכם, בדיוק כפי שלעולם אינכם יודעים בדיוק מה יתחולל בחופשות החגים בחיק המשפחה הפרטית שלכם. אני חושבת שהוא שאל את השאלות: מה לנו ולמשפחות שלנו? מה הקשר בינינו בכלל, מעבר לקרבת הדם הכפויה? ומתי נוכל לברוח או להשתחרר מכבלי המשפחה? התשובות, בהתאמה: כלום ולעולם לא.

כלל מס' 3 - הדמות המרכזית אינה יכולה להיות בלתי שפויה מבחינה קלינית. הרעיון העומד מאחורי כלל זה הוא שדמות שאינה שפויה מבחינה קלינית, או מכורה לסמים או לאלכוהול, אינה אחראית למעשיה, ואינה מותירה לנו ברירה אלא לצפות בה באופן פסיבי. צפייה פסיבית שכזאת שוללת מאיתנו את תפקיד הקהל כחבר מושבעים, או את האפשרות ללמוד איך אנשים מגיבים לגורלם, או ההזדמנות לצפות באדם טוב שחולשה/מגרעה קטלנית באופיו הורסת אותו, או ליהנות מכל התענוגות האחרים הכרוכים בהשתתפות במעמד טראגי. מחזות עם דמויות מרכזיות בלתי שפויות גורמים לנו להרגיש מיותרים וחסרי תועלת, וזאת הרגשה שאינה חביבה עלינו. מחזות אמורים להפעיל אותנו ולסחוף אותנו למעורבות רגשית מאיזשהו סוג, לשקף את סיפורינו האישיים או ממש להיות הסיפורים שלנו, לעזור לנו להבין את העולם או לאפשר לנו הצצה לחלק מתוכו שלא היינו מתוודעים אליו באופן אחר. המחזה שלפנינו מנתץ את הכלל הזה באופן מהדהד ורב עוצמה. הוא מציג אשה מרושעת ומכורה לסמים שהשלכות מעשיה, פעולותיה ובחירותיה פשוט לא מזיזות לה. אז גם לי לא היה אכפת ממנה. די קיוויתי שהיא תמות ולא בעלה. אבל מצאתי את עצמי צופה מזווית עיני כדי לראות אם מישהו יהיה מסוגל להימלט מפניה ואיך. ובזה כוחה של היצירה הזאת. ויולט היא כמו הקיקלופים, שאכלו ימאים לארוחת הצהריים, בעוד ברברה, בתפקיד אודיסאוס, מנסה למצוא דרך לחלץ את כולם מהמערה. אני מכירה את ההרגשה. כך הרגשתי כאזרחית בארצות הברית בתקופת כהונתו של ג'ורג' בוש. חסרת אונים ומובסת. כך הרגשתי גם כילדה לאם אלימה, בלי אף אחד שיגן עלי. "אוגוסט" מייצג בעיני שבירת כללים במיטבה. קחו דמות מטורפת ואלימה, תנו לה את כל הכוח ותראו איך האנשים הקטנים יתמודדו עם זה. זה לא סיפור על הרודן העריץ, זה סיפור על החיים תחת רודן עריץ. זו מעשייה שאזהרה חמורה בצידה. וזו דרמה פוליטית חשובה, בין אם היא נתפסת ככזאת או לא. זה מה שקורה כשנותנים לשיכורים את מפתחות המכונית, או את הכוח למטורפים. זאת צרה שממנה קשה למצוא דרך מילוט.

המחברת היא מחזאית זוכת פרס פוליצר ("לילה טוב אמא") ומורה בכירה למחזאות בבית הספר הגבוה לאמנויות ג'וליארד בניו יורק.