עמך

קראתי פעם שביאליק חרז על עצמו את החרוז, "על ביאליק - לית מאן דפליג" כעין זה יאמר גם ביחס ל'הבימה'. מי הוא אשר יהיה לו פיקפוק כל שהוא ביחס לצד האמנותי של הצגותיה ? ואם המבקרים האמנותיים אינם נוהגים להטיל ספק בזה, מכל שכן "עמך", כלומר כל בית ישראל.

ואולם, מותר לנו דווקא מנקודת ראות זו, של הערצה כללית, לבדוק : האם תמיד מוצדקת היא הבחירה של הנושאים ש'הבימה' בוחרת בהם להצגותיה ? הן לא רק תפקיד אמנותי ממלאת 'הבימה'. היא גם ממלאת תפקיד חינוכי-לאומי. אנו רוצים לראות ב'הבימה' כמו שהיא באמת מבשרת התחייה בתוכן הצגותיה, בלשונה ובהווי של חיינו המתחדשים. מי מאיתנו יפקפק שבשטח התעמולה הציונית עולה 'הבימה' על השדרים שלנו הן בחוגי הציבור היהודי והן בשדרות התרבותיות של אומות העולם.

ועל כן, משום שאין תפקידה של 'הבימה' מצטמצם אך ורק בשטח האמנות, יש לעמוד על החומר שהיא בוחרת להצגותיה. והנה מה ראינו במקרה זה : הווי גלותי לכל דקדוקיו ופרטיו, על האורות והצלילים שבו. אבל הווי זה הן נכנס כבר לגנזי ההסטוריה שלנו.

כרגע אינו מובן בשום פנים, לא רק לבני עדות המזרח בארץ, ולא רק לילידי ארץ ישראל, אלא אף לחלק גדול של יוצאי הגולה. סוקולוב, בדבריו במסיבת 'חוג הבימה', עמד על הצחוק שנתנה לנו 'הבימה' ע"י הצגה זו. אולם צחוק זה לא נבע מתוך הבנת נושא ההצגה, מקורו לא היה בהצגת הפרובלמה של חיי הגלות. זה לא היה צחוק בריא. זה היה גיחוך גדול. לא טיפוסים מובנים מצחיקים היו גיבורי ההצגה לפני הציבור העברי, אלא קריקטורות מצחיקות, טיפוסים אומללים ועלובים כאחד.

"עמך" לא יסמל לעולם את המקור של היהדות ואין בו משום שיבה למקור שלנו כפי שסובר משוררנו הגדול ביאליק. ההסטוריה שלנו בת הארבעת אלפים שנה, יש לה להראות טיפוסים, אישים והווי חיים אחרים לגמרי, נאים מ'עמך', גאים ממנו ונהדרים לאין שיעור.