פרופסור מנהיים

"סוף סוף נתנה לנו 'הבימה' שוב חיזיון חי תוסס ומשכנע בגווניו המציאותיים. בימינו אלה כשחרב הברבריות מונחת על צוואר האנושות , אין עוד מקום לאמנות גרידא. הציבור תובע מזון ממש. מבחינה זו נוסף לציבור העברי בארץ נכס יקר, תובע וסולל דרך.

הצגה זו היא דבר בשעתו, אינה נמנית על המותרות אלא עשוייה לשמש לחם חוקנו. מלאכה נאה ומלוכדת בצע הבמאי לינדברג, משמעת מופתית החייתה את הקולקטיב של 'הבימה'. בכור הצגה זו עלו לפניו דמויות אשר היו מתהלכות עד כה בצל ופתאום צמחו להן כנפיים : פניה ליוביץ', יעקב אביטל, שמעון פינקל, גדלו לעינינו ממש. קוטאי מצא לו מולדת מחדש, גנסין כולו אמת, אינה גובינסקא מזעזעת באמהותה העדינה. לכו בחורים לראות הצגה זו ונוכחתם לדעת טעם פאשיזם מהו, ושמעתם את מיליו האחרונות של הדמוקרט האחרון.

אין ספק שהמחזה הזה יסעיר את הרוחות ויסייע לבירור שאלות אשר אנו מתלבטים בהן.

"הפעם נתלכדו בידי 'הבימה' כל היסודות הקובעים את רמתו האמנותית הגבוהה של התיאטרון : מחזה בנוי לתפארה, במאי בעל יד רגישה וחזקה כאחת, וחבר שחקנים אחידים המשולהבים כולם בלהט התיאטרון. לאחר המערכה הראשונה הראליסטית עד כדי אכזריות מפכחת, הייתה דממה ותמהון חרט את אותותיו בפני הקהל. אולם מתמונה לתמונה קצרה הדרך מן הבמה ללבב המסתכל, רותקו העיניים והנשמות לריאליזם שבחזון זה, כבשה אותנו ההרגשה שאנו עומדים בפני הישג נדיר ותודת הקהל לא ידעה גבול.

לאופולד לינדברג מניע את האישים ואת העלילה כמנצח מוסיקלי קפדן. העיקר היא ההרמוניה המלוכדת. אין להתפלא שהצייר עמנואל לופטגלס הושפע מכוחו של הבמאי. תפאורותיו הן תכליתיות ובעלות טעם טוב. פינקל מתבגר והולך. דמות פרופסור מנהיים הייתה חדורה הכרה אנושית ואמונת אין סוף בדמוקרטיה ובמולדת הגרמנית. הצליח לתת ניב נפלא להתמוטטות עולמו של האדם היהודי אשר דבק בכל נפשו וברמ"ח אבריו בקרקע הגרמנית.

פינקל הוא אילן מסתעף והולך ופירות רבים שמורים לנו עדיין ממנו. שמחנו לראות את קוטאי בחברה זו. לפי יכולתו הוא שייך לחבר שחקנים אלה בכל נימי נפשו. תפקידו לא היה גדול הפעם, אולם תרבות אמנותית הוכיח גם כאן.