המגפה הלבנה

"בחוץ קנינו עיתון ערב, הקשבנו לחדשות על יד הרדיו. איש הרחוב שאל אותנו "אם תפרוץ או לא תפרוץ" - ואחר כך נכנסנו לאולם 'מוגרבי'. זה היה המשך - ולא סוף. האקטואליות שהסתערה בחזית זיגזגית מלונדון, מפראג ומברלין ועד הנה, הכניסה גם אותנו תחת כנפיה. ובאותה שעה עצמה שבעיר המשקה המריר, עיר המנהיג, נתכנסו דיפלומטים לישיבה, נמסרה כאן רשות הדיבור לנביא צ'אפק.

וכך בכוחו של גורל סתום, עיוור ואכזר, הוטל עלינו לחיות תחת שמיים אחרים ובאקלים אחר את אותה הציפייה והחרדה אשר במרחק אלפי מילים מכאן, חיו אנשים זרים. על הבמה, בתוך האולם, נקשר קשר סמוי בין צופים למשחקים שהיוו בהרמוניה חריפה הד לאטמוספירה של ערב מלחמה, של חזית ואסון שהלכה ונרקמה שם, בין פראג לברלין.

הבמאי צ'מרינסקי יכול להתגאות בעבודה נקיה למופת זו. לא רק צ'אפק מצא כאן מפרש מצויין, אלא כל הפרובלמה הזאת הכאובה של אנשים וחיות מצאה בצ'מרינסקי ידיים אינטלגנטיות שידעו לתת במידה את מה שניתן לתת ונזהרו מכל מיני סממנים זולים המתבקשים כל כך בנסיבות כאלה.

"זהו המחזה השני נגד הדיקטטורה שניתן לנו במחצית השנה האחרונה במתכוון או שלא במתכוון. צ'אפק הוא סופר רציני ועיתונאי גדול. הוא עוקב אחר המאורעות, מרגיש אותם, מגיב אליהם. הוא הוגה רעיונות וגם בעל דמיון. את תגובתו לקורות הימים הוא מלביש לבוש דרמטי וזו היא 'המגפה הלבנה'.