על חטא שלא חטאו

  • הצגה מספר: 60
  • הצגת בכורה: 26/04/1941
  • מספר הצגות שהועלו: 32
תוכניה
על חטא שלא חטאו

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

לשחקנית המהוללת קרוצ'ינינה סוד אפל. בצעירותה, עוד כשנקראה אוטרדינה, ילדה בן מחוץ לנשואין למאהבה מורוב. את הבן מסרה לגלצ'יכה הזקנה עד שתנשא לו כחוק. מורוב, מתכחש לאבהותו ועומד להינשא בסתר לחברתה הטובה ביותר של אוטרדינה, שלבינה. כשמתגלה הסוד מגרשת אותו אוטרדינה מהבית. בינתיים מגיעה גלצ'יכה ומודיעה לה שבנה, גירשה, חלה במחלה מסוכנת ויש סכנה לחייו. אוטרדינה רצה בחפזון עם הזקנה להחיש עזרה לבנה, אך נמסר לה כי אחרה את המועד ושהתינוק מת.  

אל חדרה של השחקנית קרוצ'ינינה נכנס ניזנמוב, שחקן שנוא שבכל הזדמנות מגיע לוויכוח וקטטות. לאחר שקרוצ'נינה כשלה בנסיון לשכנע את מושל העיירה לא לגרש את ניזנמוב  מהעיר הוא פוקד את חדרה כדי לתבוע את עלבונו. ניזנמוב מספר לה  שאת כל חיי וחיי כנווד ללא קורת גג ושאיבד את האמון באדם. בסוף השיחה השניים מתפייסים.  גלצ'יכה מגיעה במפתיע אל ביתה של קרוצ'נינה. לאחר קרוצ'נינה מזהה את הזקנה היא מכריחה אותה לספר לה מה עלה בגורל בנה. לתמהונה הגדול מתברר לה שבנה נרפא ממחלתו, אך דבריה המבולבלים של גלצ'יכה גורמים לה לפקפק במידע שנמסר לה.  

נשף מפואר נערך לכבוד קרוצ'נינה. אל הנשף מזדמן מורוב. קרוצ'ינינה דורשת ממנו מידע על גורל בנם. הוא מוסר לה ידיעות בדויות ומבטיח לה למצוא פרטים מדוייקים נוספים. מרוב מביע חרטה על יחסו כלפיה ומנסה להשיבה אליו, אך קרוצ'ינינה מסרבת לדבר עימו עד שלא ימצא בנם. בינתיים מספר השחקן מילובזורב לניזנמוב שקרוצ'נינה נטשה את בנה בשל אהבתה לגבר זר. ניזנמוב מבקש את רשות הדיבור ושותה לחיי האמהות המפקירות את ילדיהן. תוך כדי דבריו הוא מוציא את המדליון שהיה קשור לצווארו עת נמסר ע"י אמו למשפחה אומנת.  

קרוצ'נינה מבינה שמדובר בבנה ומתעלפת. ניזנוב כורע ברך לפני אמו וכשהיא שבה לאיתנה, השניים מתחבקים באושר.  

תמונות מהצגה

סרטונים

קטע מתוך ההצגה באדיבות בלה ברעם - ארכיון לוטן אדריכלות

ביקורות

"הקומדיה 'על חטא שלא חטאו' - מערכותיה בנויות יפה, עלילתה מרתקת ומגרה, ואם כי העלילה כשלעצמה טראגית היא, יסודותיה של האפיזודה - קומיים הם לפי משמעותו המדוייקת של מושג זה במסכת התיאטרונית הקלאסית. הבמאי בהצגה הזו, יהושע ברטונוב, שהוא גם ממלא תפקיד עיקרי בה, הצליח בבימויו שיש בו מן הפשטות והבהירות הנטורליסטית. כל המשחקים אשר השתתפו במחזה גילו כח עולה במשחקם ובעומדם על הבמה בהיותם קרובים מאוד לרוח המחזה.

חנה רובינא הפליאה לעשות בעיצוב דמות אנושית, מאירה ומעודדת שקשה היה להיפרד ממנה ורצינו לראותה עוד ועוד. קלצ'קין גילם בהצלחה רבה את הדמות הרשעית של מורוב על כל שחיתות נפשה. קוטאי שיחק בטבעיות כנה, התפרצויותיו נבעו ממעמקי נפש אפלה. התפאורות והציורים מעשה ידי הציירת ג'ניה ברגר, הרהיבו בבהירותם ובפשטותם וכן נהנינו מתרגומו העברי המשובח של א. לוינסון. המחזה מסתיים אמנם ב'סוף שמח' אשר לא זו בבלד שאינו פוגם בעצם ההצגה, אלה להיפך, כאילו משחרר את העלילה הדרמטית מהמתיחות הרבה שקדמה לסוף הנרגש.

"במה". אוגוסט 1941.

"אוסטרובסקי הוא מסוג אותם הסופרים שאם כי הם מפורסמים בארצם ובלשונם אינם ידועים מחוץ לארצם, אלא למומחים ואינם בבחינת ספרות עולם. יצירותיו של אוסטרובסקי הן בכלל יותר תיאטרון מספרות, אין הן כלל חומר לקריאה אלא חומר להצגה בלבד. כל אלה אינם חסרונות, אבל יש לראות מכאן עד כמה מביא התיאטרון העברי ממרחק לחמו. בהצגה כזאת מכריע המשחק והוא ריתק את הקהל הן בכובד הראש שבתוכן והן בלהטי הבידוח.

הבמאי ברטונוב משחק בעצמו תפקיד של חובב אמנות. כולו אומר כבוד, בכל ליבו הוא מתחמם לאורם של האמנים. במילוי תפקיד זה עמדה לו לברטונוב המסורת החיה שקיבל מן התיאטרון הרוסי הטוב. למשך שתי שעות וחצי הוסחה דעת הקהל מן העולם הגדול המעסיק אותנו, ורוכז בעולם של אמנות צרופה, המחזיקה לעינינו אספקלריה של טוב ורע, יפה ומכוער, והנה הטוב גדול הוא והרע - נלעג. התרגום העברי הוא עממי וספרותי כאחד, מתוך תשומת לב לביטוי.

ברוך קרופניק. מתוך עיתונות התקופה. 1941