הבשורה

"לא נתכוונתי לנקוט ב"הבשורה" את החלוקה הרגילה לחיוביים ושליליים, כי החשבון כאן אינו פנימי, זהו חשבון עם השואה שבאה עלינו מבחוץ. ולעומת הפשע הנורא שנעשה בנו גם "פושע ישראל" נראה כצדיק. בייחוד כשהשאננים במחזה לא ניתנו כבוגדים אלא כטועים, כמפגרים המגיעים במאוחר. ראיתי את הצד השווה שבכל הנפשות הארצישראליות בחן ובחיוניות שבהן, באור החיים החדשים כפי שהוא מתגלה בדמויות, האור המקיף את צל השואה, סופג אותו, מבליעו בתוך עצמו ומוחה את עקבותיו - וזוהי הבשורה היוצאת מכאן, בשורת האור והחיוניות, האמונה והבטחון.

נסיונו העצום של יהושע ברטונוב, תרבותו התיאטרלית העשירה והמגוונת, היו מעיין לא אכזב בשביל כל הגורמים השותפים בהצגה. במספר ההצגות שהיו עד עתה הורגשה הקשבה דרוכה מצד הצופים, הגבה בלתי פוסקת וספיגה נפשית.

"המחזה "אקטואלי"! כך פותחים מצדדי הבשורה לא. אשמן, והם מסיימים : "ומובן מאליו שביצירה אקטואלית אי אפשר לשמור על חוקי האמנות הצרופה. צידוק מאין זה מוכיח שגם המצדדים מרגישים ומכירים כי לא הכל כשורה בהצגה אלא שהם מנסים לחפות על הכישלון האמנותי בניצחון הפובליציסטי, באקטואליות שבמחזה - בפרובלמטיקה שלו.

א. אשמן הדרמטורג הארצישראלי שהוכיח את יכולתו ואת ערכו לבמה בשלושה מחזות עד עתה, רצה להשתמש בנסיונו הבימתי שרכש ולהקדישו לבירורה של בעיה ולפתרונה שנראה בעיניו כנכון ביותר ודחוף ביותר ולא עלה בידו. הבעיה היסודית שבמחזה היא איך מגיב היישוב העברי בארץ ישראל על השואה שבאה על עם ישראל בגולה. מלכתחילה רצה המחבר כנראה להראות שתי תגובות של שתי ארץ ישראל.

הקהל מתרגש מהטראגי שבבעיה ומדמה להיות נרגש מהתנופה שבפתרונה והוא נישא על כנפי המשחק הטוב של שחקני "הבימה" ומוחא כפיים למחבר, לבמאי ולתיאטרון... ותיאטרון כמנהגו נוהג.