אני רב החובל

"יום גדול בשביל "הבימה". "הבימה" היא כידוע באופן בלתי רשמי התיאטרון הרשמי שלנו. ביום זה השתחררה "הבימה" מהרשמיות. היא העיזה והציגה מחזה אופוזיציוני.

הצנזורה (שאסרה את המחזה של יהושע בר יוסף מחיי הימאים), הרשתה את המחזה של יוש. בכך גילתה הצנזורה ואיתה "הבימה" תבונה. כי זאת לדעת : חופש הדיבור הוא המבצר האחרון. בלי חופש הדיבור נגמר כל דיבור על חופש.

"אני רב החובל" של יוש, הוא מחזה אופוזיציוני. הוא חושף פשעים, מצליף, בדומה ל"קרא לי סמיוקה". יוש מגלה על רקע של אוקיינוס - את הבצה שלנו, את הבצונת... זה לא רק מותר אלא רצוי.

ניכר שיוש נתפס להלך רוח מסויים בארץ. אוהבים לחטט בשחיתות, וזה נחוץ. אך הדמגוגיה אינה נרתעת מסילופים. ו"השנאה העצמית היהודית" שהיא נחלת הגולה מתפשטת בין ילידי הארץ, המתרברבים בניתוקם מן הגולה ובישראליותם.

ואף על פי כן - על אף הדמגוגיה המתגלה כאן לעיתים - מחזה זה הוא ישראלי ברוחו ובין השיטין, מרחפת רוח טובה, מלהיבה ומחממת. השחקנים שיחקו מתוך התלהבות וחיבה. רודנסקי עושה כמיטב יכולתו כדי לעצב את דמותו של רב החובל. אשרוב כקצין ראשון מתבלט בצדק. בוכמן, מגיש טיפוס חי של מלח חוטא וחוזר בתשובה.

בהצגה מחיי הימאים יש משהו מהשפעת הסרט "פוטיומקין" (מובן שישראל בקר אינו עדיין אייזנשטיין, מספיק שהוא אייזן). התשואות הספונטאניות היו במקומן, המחזה וודאי יעורר וויכוח. בכל אופן, הוא מעורר את המחשבה. ובסיכום הסופי : הצגה מעניינת.