ממלא המקום

"בממלא המקום" קיוותי לראות דרמה מוסרית גדולה שתטהר במידת מה את זכרונות השואה המעיקים ותשווה להם משמעות. מה שראיתי ושמעתי למעשה היה סדרה של סיפורי זוועה וויכוחי מוסר בנאליים בנוסח "איך יכול היה העם שנתן לעולם את גטה, מוצארט וכו' לעשות וכו". כיוון שעוסקים פה בדברים שאין המחשבה יכולה להכילם מבלי לחלות, נראה שהשינון הבלתי פוסק של זוועות הנאצים עשוי להביא או לקהות צינית או לדכאון עמוק ולשתי התופעות יש עדות מספקת בציבור הישראלי.

נראה שהגיעה העת שנהיה מסוגלים להאמין לעצמנו שאנו זוכרים את חללי השואה באהבה, בכאב ובכבוד לזכרם ואיננו חייבים לענות את עצמנו בכל יום מחדש על מנת להוכיח לעצמנו ולעולם שלא שכחנו ושעם ישראל כיתר העמים אינו נעדר תחושה של שיתוף גורל.

"מבקרי חוץ לארץ טענו כלפי הוכהוט שחיבר כעין "כרוניקה הסטורית" שבה ביקש להוכיח כי אשמה מוסרית כבדה רובצת על האפיפיור פיוס ה - 12 על שנמנע מלהרים קולו נגד טבח היהודים וכי מחאתו הפומבית עשוייה הייתה לבלום את טירופו המשתולל של היטלר. בעיני כיהודי אין מחזה זה "כרוניקה הסטורית"יבשה. למרות שהמחזאי מגולל יריעה דרמטית פסיכולוגית אצל שתי דמויות בלבד מבין שלל הנפשות הפועלות - והשאר אינם אלא בבחינת אורחים נכנסים ויוצאים - הרי לגבינו ההיסטוריה הזאת היא דרמטית רוטטת מעין כמוה.

עיבוד המחזה רב הכמות נעשה בידי חנה בן-ארי תוך שמירה נבונה על המשכיותו של הקו הדרמטי לאורך כל התמונות המקוטעות. תרגומו של יהודה עמיחי הוא נאה ושוטף. הדמות הבולטת בהצגה הייתה דמותו של קצין האס אס גרשטיין אותה גילם מישא אשרוב באיפוק חיצוני ובלהט פנימי. אלכס פלג בתפקיד כהן הדת הצעיר פונטנה גילם דמות שובת לב ומלאת רגש.

יהושע ברטונוב בתפקיד היהודי המומר החוזר לחיק היהדות בצל הגרדום הנאצי הציג דמות מרשימה, לא פחות בשתיקתו מאשר בדיבורו. שמואל רודנסקי בתפקיד הקרדינל היה מצויין בתמונת פגישתו עם האב והבן למשפחת פונטנה.