מחכים לגודו

"כשהוצג לראשונה המחזה בפאריז ב -1953 עורר תגובות תדהמה אצל צופיו. הייתה זו דרמה חריגה אשר חוקי המבנה הדרמטי המקובל אינם חלים עליה. מעין 'אנטי מחזה' המדגיש את האבסורד והפראדוקס בחיינו תוך טיפול באיזמל חד וחסר רחמים בכל נושאי היסוד של חיינו. אם כי המחזה חסר עלילה הוא ומאומה אינו קורה בו, הרי הוא רווי מתח דרמטי ובעל עוצמה תיאטרלית רבה.

יוסף יזרעאלי שביים את המחזה העתיקו מן הישימון שליד העץ אל זירת תיאטרון הקרקס הססגוני. מן האימה והייאוש הטראגיים אל העליצות הגרוטסקית-מצחיקה מעין תיאטרון בתוך תיאטרון עם שחקנים המשחקים את גודו. בתפיסה זו, הצליח יזרעאלי להעמיד מחזה יפהפה ודינאמי, מקצועי ומהוקצע המשלב את כל האלמנטים התיאטרליים.

נסים עזיקרי כאסטרגון היה ליצן מושלם, שמעון לב-ארי כולדימיר הרציני בין השניים, הגיש משחק נקי וטוב. שניהם נגעו בליבי. ברוך דוד בתפקיד פוטסו, הצליח יפה ליצור דמות רודנית סאדיסטית. גולת הכותרת במחזה היה משחקו הנפלא של אילן תורן כלאקי. תרגומו של משה שמיר שמר על ייחודו הלשוני של בקט על הקצב והפיוט שבו. ולסיכום : זוהי הצגה יפה מאוד, מעניינת בתפיסתה המקורית, בבימויה המקצועי ובביצוע משחקי טוב ומשעשע.

"דבר השבח הגדול ביותר שניתן לאומרו על תפיסת הבימוי של יוסי יזרעאלי, הוא שהדגיש ביותר את יסוד המשחק במחזהו של בקט וראה בדמיונו התיאטרלי את ולדימיר ואסטרגון כליצני קרקס. במסגרת מעין זו נעה ההצגה בגמישות רבה ורבות מן ההלצות הבימתיות מקבלות לאור זה משמעות חדשה ואף ברורה יותר. משחק הצוות מגובש כהלכה ועם זאת מתבלט כאן במיוחד אילן תורן, שעיצב בצורה מופלאה את דמותו הגרוטסקית של האיש הכלבי לאקי, על דרך הפנטומימה, התנועה הגמישה להפליא והמימיקה הנהדרת.

נסים עזיקרי ושמעון לב-ארי היו ליצני קרקס חביבים ומקסימים, וברוך דוד היה בעל הופעה תיאטרלית מרשימה בתפקידו. אין ספק כי חשוב היה לראות את 'מחכים לגודו' מוצג סוף סוף בתיאטרון חשוב ולא רק בביצוען של להקות חובבים, שהרבו להעלתו אצלנו. הדבר מקבל אף צידוק נוסף, בזכות האנטרפטציה המעניינת ששיווה לו הבמאי יוסי יזרעאלי