ארכיון תיאטרון הבימה
בנדיבות: עדנה וארנן גבריאלי
יוצרים
- מאת: אלי ויזל
- תרגום: רינה שני
- בימוי: פיטר פריי
- תפאורה: אריה נבון
- תלבושות: עדינה רייך
- מוסיקה: יוחנן זראי
שחקנים
- זלמן: ניסים עזיקרי
- הרב: נחום בוכמן
- ברל: אברהם חלפי
- שמול: ליאו יונג
- סנדר: ארי קוטאי
- מוטקה: זלמן הירשפלד
- חיים: אליעזר יונג
- הדוקטור: ישראל רובינצ'יק
- ראש הקהילה: ישראל בקר
- המפקח: שמואל עצמון
- מניה: בתיה לנצט
- מישא: אביב צידון
- אלקסיי: יצחק שילה (שולמן)
- הקרח: דוד ברוך
- פייגה: פנינה פרח
- אברום: רולף ברין
- מזכירה , שוטרים ,תיירים ויהודים: רוברט הניג, דב רייזר, אסנת קרסננסקי, מרים אברון, ראתב עוואדה, חווה הורביץ, אירית כהן, ספי ריבלין, אילן רונן, סגלית שחם, יוסי שוחט, חגית שפינדל, ג'ון פולטון, משה גולדקלנג, אסתר ברוך, אסי הנגבי, מירי אשכנזי
על ההצגה
שלושה מיליון אזרחים סוביטיים נשאו בתעודות הזהות שלהם את הציון "לאומיות יהודית". אפילו אם רצו בכך, לא היה באפשרותם להביא לידי שינוי כלשהו במעמדם. בנוסף לחוסר היכולת להיטמע ושלילת הזכויות האלמנטריות שהחוקה העניקה לשאר עמי ברית המועצות, נשללה מהם האפשרות להנחיל לילדיהם את לשונם, מנהגיהם ומסורתם. שלושה מליון נפשות אלו, שהיוו את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, היו נרדפי הסטאליניזם למרות שכבר עבר מן העולם ובני ערובה של עם ישראל ומדינת ישראל בידי מנהיגי רוסיה.
אלי וויזל איננו אלא עד המספר את מה שראה, חוזר על מה שהוגד לו, על מה שנלחש לו באפלה. הוא אינו מסביר דבר אלא שואל ונשאל, מבקש אמת בשבילי מבוך עולם קפקאי. שליח נאמן אל הגלות השבויה, המחזיר אלינו קול נחבא : קולם של יהודי הדממה.
תמונות מהצגה
ביקורות
"בהבימה מתקיימת הפגנה המדגישה ומזכירה לנו כי 'הבימה' הוא תיאטרון לאומי : זעקות 'שלח את עמי' בוקעות מכל פינה של הבמה, מכל משפט של השחקנים. אלא ש'הבימה' הוא קודם כל תיאטרון ורק אחר כך מוסד לאומי, וכתיאטרון, מעלה הוא הצגה חלשה.
ייתכן וביקורת אמנותית צרופה תיראה בלתי רלונטית להצגת 'יהדות הדממה' אך לא 'נצח ישראל' ולא זעקת 'שלח את עמי' מסוגלים לעוור את עיניו של חובב התיאטרון החייב להביט לקנקנן ולא אל למה שיש בתוכו. הקנקן רעוע באיכויותיו הדרמטיות והתיאטרוניות כאחת.
"אין להתייחס להצגה זאת כלהצגה תיאטרונית רגילה שבה מכריעים היסודות העיצוביים-צורניים, הפסיכולוגיים או הליכוד הפנימי של המחזה עצמו. בתור אחד היושב בין הקהל נמשכתי על אף הפגמים, אחרי העלילה שהיא עלילתה החרישית-זועקת של יהדות רוסיה, על סכסוכי פניותיה, פחדיה ולאחרונה עוז רוחה. הקיצור רואה אני ב'יהודי הדממה' הצגה תעודית הבאה לסייע לנו לנעוץ מבט במתרחש בקרב יהדות רוסיה, לא כל כך מתוך צלילה למעמקיה הנפשיים, אלא כעין במת ויכוח שבה נטושה המחלוקת בין זרמיה ותת זרמיה השונים.
זו הצגה שיש לראותה משום שאחרי הדרמה הבמתית עומדת דרמת החיים, עלילת עמנו.