בקץ הימים

  • הצגה מספר: 277
  • הצגת בכורה: 07/09/1972
  • מספר הצגות שהועלו: 15
הועלה גם בשנים:
בקץ הימים

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

בקץ הימים" הוא מחזה על גאולה ועל יציאה מהגלות. גאולת האדם במלוא מובן מילה, משמעה עמידה בסופו של הזמן ההיסטורי ותחילת הזמן המשיחי, על סף עולם חדש, אישי, חברתי, קוסמי. "שמיים חדשים וארץ חדשה.     

גיבורי המחזה :  הרב - גיבורה של הגלות ויוזפא - גיבורה של הגאולה. הרב, איש מלחמה עז ללא חת, חושש לדחיקת הקץ, לחורבן העולם הקיים שהוא גדול בייחודו, גדול בתורה ובמצוות וממתין באמונה שלמה בגאולה שתבוא בזמנה מן השמיים. יוזפא - כולו עקירה, חופשי מכל מוסכמות המוסריות והדתיות. חירות מוחלטת : "עד עכשיו עשה הקדוש ברוך-הוא ניסים לנו, עכשיו מבקש שנעשה ניסים לו". הרב ויוזפא תקיפים בדעתם ובאמונתם, זה בכוח עוצמתה המתמדת והמכרעת של המורשת, וזה בקפיצת דרך לתוך אחרית הימים.   המשימה גדולה. תהום רובצת בין החולין שבמציאות לבין קץ הפלאות.   יוזפא יודע את גודל עוצמתה של הגלות, את מקורותיה ושורשיה. לכן הוא נלחם בה בכל כוחו והיא זו שגורמת לו גם ליפול.    הגאולה הופכת לפורענות, תחילה בתוך ביתו של יוזפא העוזב את אשתו למען יוטה, בת הרב, ולאחר מכן בשיחרור הציבור משיעבוד שלטון המוסכמות ומזיוף הטוב והקדושה.     

אולק, אשתו של יוזפה שלמה עם הגאולה ועם הגלות. משום שאינה מבינה את רוח הגאולה, היא אינה בדעה אחת עם בעלה ודעתה אינה מתיישבת עם הכוחות האפלים המשתוללים סביבה. בשעה שהיא מבינה את המתחולל, היא מתייאשת ומאבדת את עצמה לדעת מתוך חשבון אישי והתרוממות הנפש.

תמונות מהצגה

ביקורות

"ברשימת חצות, אחרי הצגת הבכורה, כתבתי כי הגשמתה הבימתית של הדרמה הפילוסופית-אידאית העמוסה והכבדה ברעיונותיה ובסגנונה של חיים הזז, היא משימה כמעט בלתי אפשרית וכי הצגתו של דוד לויןעומדת יפה באתגר המסובך. עיקרו של המחזה שהוא גם כוחו וגם חולשתו ככל שהדבר יראה פראדוקסלי, היא ההתנגשות שאינה ניתנת לגישור בין רעיונות, אמונות ובין זרמים וכוחות היסטוריים.

אברהם רונאי כיוסט, הגביר היהודי המתנודד בין גלות וגאולה, נמשך אל הגאולה, אך כבול אל חיי היומיום, היה השחקן היחיד שעיצב דמות מעוגלת, אמינה, יפה ורבת עוצמה. בתיה לנצט כאשתו הייתה אנושית מאחרים, התלבושות של רות דר יפות ועשירות דמיון. לסיכום : הצגתו של לוין היא יפה ורצינית, חולשתה היסודית במשחק חיצוני ושטוח.

עידית זרטל. "דבר". 15.10.1972

"הבמאי דוד לוין עשה עבודה מצויינת בהעלותו לפנינו תמונה במתית מעניינת וחיה בעלת גוון היסטורי, עזת צבעים ורשמים. הוא קיים את הבמה כל העת בתנועה ממושמעת ורבת עניין בהחזיקו עליה "קהל" של שחקנים מול הקהל היושב בתוך האולם. אחדות מן הסצינות ההמוניות שהעלה הן עדות מרשימה ליכולת הבוגרת והבוטחת של אמן זה. תוך שיתוף פעולה עם הצייר אריה נבון שבנה תפאורה פשוטה ורבת רושם והציירת רות דר שעיצבה תלבושות מגוונות ומקסימות, הועלה חזיון היסטורי מרתק, מושך מבחינה חזותית שסייע לנו להתגבר על נקודות התרופה האחרות.

נחמן בן-עמי. "מעריב". 9.10.1972