בקץ הימים

"אנו מניחים כי 'הבימה' ידעה את אשר לפניה בשעה שהחליטה להציג את 'בקץ הימים'. יש לשער כי המחזה יהיה כשלון מבחינת הקופה. אם כך, ראויה 'הבימה' להוקרה. זהו כשלון שאינו רק כדאי אלא גם מחוייב לגבי מוסד כזה. המחזה מראה לנו מה היא הגלות בשעה שבא אליה חזון הציונות. אין המחבר עוסק בציונות המאוחרת. הוא נוטל את תקופת שבתאי צבי בגטו היהודי של עיר גרמנית ומנסה לנתח את תגובת היהודים לרעיון של הגירה לארץ ישראל.

פגם אחד גדול יש במחזה והוא לשונו. חיים הזז כבר יושב איתנו פה כחצי יובל שנים ועדיין אינו כותב עברית : הנפשות שבמחזה מדברות "הזזית". לשון יפה אלא שאין אנו נזקקים לה. וכך צריך הקהל לשבת ולתרגם לעצמו כמעט כל משפט. ובכל זאת, כאשר אמרנו, היה כדאי. וגם הביצוע נעשה בלב שלם. מסקין וברטונוב עושים כמיטב יכולתם. דומה שהבמאי פינקל והשחקנים הבינו את המחבר וניסו לעזור לו בכנות גמורה. זה דבר נדיר ביותר במחזה מקורי.

"בתום ההצגה, בסיכום הסופי - נשאר משקע כבד, תדהמה, מבוכה ומחאה. שורפים את הגולה, זוהי המסקנה. ואתה תוהה, מתייחס אתה בכל הכבוד לסופר חיים הזז ול'הבימה'. הבמה הלאומית שומה עליה להעלות אידיאלים הלכה למעשה. ואי אפשר לנו לגרוס הלכה זו ולקבל מעשה זה. לא רק משום האכזריות שבניתוח אלא מפני שהניתוח עצמו רופף. המסקנה מן המחזה היא שיש לשלול את הגולה עד הייסוד ולעקור אותה מן השורש, כי ככה הוא גזר דינה של ההסטוריה. הציונות נבנתה מקטסטרופות. היהודים לא היו באים לארץ מרצונם הטוב.

אולם, יש גם מקור אחר לציונות היא ינקה ונבנתה ממקור טהור, מן השאיפה הכללית של העמים שוחרי החופש לשחרורם. כל המפרש שיד הפורעים הביאה לנו גאולה - מסלף את דמות עמנו ואת דמותו של עולם. היד שהניפה את נס החופש בעולם היא שקרבה לנו את הגאולה.