מק-בט

"מקבט ליונסקו הוא רק דוגמה אחת לשימוש הישיר או העקיף שעושים מחזאים מודרניים בדמויות השקספיריות (אפשר להזכיר גם את 'ליר' לאדוארד בונד ולהבדיל, את 'רונקרנץ וגילדנשטרן מתים' של תום סטופארד). המחזאי הרומני-צרפתי לקח את מחזהו של שקספיר 'מקבת' כנקודת מוצא למסע ההתבוננות המודרני שלו בדיקטטורה, בשלטון המשחית, ברצח הפוליטי, בנתינת השלטון באלימות, בדחפים המניעים את הפוליטיקאים, בבדידותו של השליט ובחיפוש הנצחי של האדם אחר האושר והתבונה.

עבודתו של הבמאי דוד ברגמן התעלתה לרוב מעל המכשולים שמציב המחזה והתוצאה הבמתית שהוא השיג - בסיוע תפאורות מתוחכמות ועשירות ומשחק טוב של רוב השחקנים - היא מעניינת, 'גדולה' (במובן של גדולה מן החיים) ולעיתים אף סוחפת. ברגמן יצר הצגה מרהיבה, משוכללת ומסוגננת מאוד, שעובדה עד לאחרון פרטיה. אין ספק שהתפאורה והתלבושות שעיצב אלי סיני הן חלק משלמות ההצגה. התאורה הטובה של נתן פנטורין תרמה אף היא לאיכות החזותית של ההצגה.

כל השחקנים הגישו משחק מחושב, מסוגנן ומתואם. משחקו של אברהם רונאי בתפקיד דונקן, היה אופראי כמעט בסגנון ובהדר שבו. הליכתו לאחור, דרך ישיבתו על כסאו, נפילתו על המדרגות, דרך דיבורו היו מופתיים ומושלמים בסגנונם. נסים עזיקרי - מקבט הפגין שוב משחק וירטואוזי. ישראל בידרמן, בנקו, בצילו האלים והחד משמעי של מקבט, הקרין עוצמה רבה. לתחיה שמואלי היו רגעים מצויינים. אלכס קוטאי ויעקב בן-סירא ביצעו היטב תפקידים שונים.

פולדי שצמן העשיר את ההצגה על ידי יצירת רקע מוסיקלי מגוון ומורכב. התרגום של עמוס קינן שוטף וגמיש. על אף התרומה החשובה של כל השותפים להצגה זוהי הצגה של במאי וזהו גם הישגו של במאי.

מהשחקנים התבלטו ב'אנטי-גיבוריות' שלהם, נסים עזיקרי וישראל בידרמן. לכל אחד מהם היו מונולוגים כשאצל עזיקרי נשמעו ביותר הקפדה על היגוי ואצל בידרמן יותר הדגשה על הרגש. יעקב בן-סירא פירק את המתח בהומור שלו ואלכס קוטאי עיצב דמות קצין אמינה ומסוגננת. אברהם רונאי עיצב את דמות דונקן בכשרון, הוא היה ברוח המחזה והייתה בו מזיגה קומית וגרוטסקית כאחד. תחיה שמואלי כרעה כמעט תחת נטל תפקידה המשולש, אך בתור תפקיד ראשון החזיקה איכשהו מעמד.