המשפט

  • הצגה מספר: 375
  • הצגת בכורה: 07/09/1985
  • מספר הצגות שהועלו: 26
המשפט

על ההצגה

במחזה "המשפט" ההשפלה נובעת ממקור עליון, בית המשפט. מהרגע שבו הוא מודיע על קיומו, משפיל על-ידי נסיגה : הוא מצעף את עצמו במעטה של סודיות אשר שום מאמץ לא יצליח להבקיע בעדו. ההתמדה במאמצים לעשות זאת רק מוכיחה עד כמה חסר-טעם הוא הנסיון הזה. דומה כי כל רמז שנאחזים בו אינו לעניין. שאלת האשמה או החפות, שהיא הטעם האפשרי היחידי לעצם קיומו של בית-המשפט, מתגלה כשאלה טפלה לעיקר ; מתברר אפילו כי האשמה נעוצה רק בהשתדלות הבלתי פוסקת ללמוד משהו על בית-המשפט. אולם, הנושא הבסיסי של ההשפלה, ושל הופעתה ביחסי-אנוש, חוזר בווריאציות באפיזודות השונות סביב דמותו של ק'.    

מראשית דרכו ניצב קפקא לצד המושפלים. רבים נהגו כך, ומכיוון שרצו להשיג דבר-מה, התחברו אל אנשים אחרים. תחושת הכוח, שהשיגו בדרך זו, סילקה מהם עד מהרה את תחושתם החריפה, תחושת ההשפלה, שאינה חדלה לעולם - ההשפלה נמשכת, יום אחר יום, שעה אחר שעה. קפקא הפריד כל חוויה כזאת מן הדומות לה, אך הוא הפריד אותה גם מחוויותיהם של אנשים אחרים. לא ניתן לו לפרוק את חויותיו על ידי שיתוף אחרים בהן ; הוא שימר אותן במין עקשות, כאילו היו הנכס החשוב ביותר בבעלותו. אפשר לומר כי עקשות זו שלו היתה הדבר האמיתי שניתן לו.    

תמונות מהצגה

ביקורות

"המשפט" של קפקא הוא רק תירוץ למעבד ולבמאי סטיבן ברקוף להפגין את שפת התיאטרון שלו. זו מבוססת על במה ריקה, מיומנות בהפעלת תאורה ( שתוכננה ע"י מיכאל ליברמן) ושימוש במוזיקה. בעיקרו זה תיאטרון המאייר את העלילה באמצעות פנטומימה, קולות, חלוקת קטעי טקסט בין השחקנים ויצירת דימויים במתיים ואווירה באמצעים מינמאליים. זהו תיאטרון המרשים לרגעים, שמראה לצופה כל הזמן כיצד הוא יוצר אשלייה תיאטרונית באמצעים בלתי מקובלים.

הסגנון הוא העיקר והוא מפעיל את השחקנים כלהקה בלבד בהתמכרות עצמית מרגיזה. הלהקה ממושמעת ומבצעת את המוטל עליה אך רק מעטים מצליחים לעבור מבעד לסגנון ולעצב נוכחות תיאטרלית משל עצמם : אבי אוריה בתפקיד הפרקליט, עידית טפרסון בתפקיד הכובסת, עזרא דגן בתפקיד הצייר פיטורלי (הודות ליכולת משחק המסוגננת היטב) או מירב גרי בתפקיד לני. זו הצגה המאוהבת בעצמה על חשבון הטקסט שממנו היא נובעת וקסמה מרשים אך מוגבל ומרגיז.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 9.09.1985