קדיש לנעמי

  • הצגה מספר: 529
  • הצגת בכורה: 15/01/2000
  • מספר הצגות שהועלו: 138
הועלה גם בשנים:
קדיש לנעמי

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

מסע לניו יורק בספטמבר 2003

אלן גינסברג ממשוררי דור הביטניקים האמריקאי, עיבד לבמה את הפואמה המצמררת "קדיש" שכתב שלוש שנים לאחר מותה של אימו נעמי שהייתה חולת נפש. קדיש לנעמי הוא מעין שיר-מחזה-תסריט המהווה מיזוג נדיר של שירה ודרמה ומספר את התבגרותו של ילד רגיש במשפחה יהודית בארצות הברית, שחייה עומדים בצילן של טראומות אישיות ולאומיות. בהצגה משולבים אלמנטים של מולטימדיה, ביחד עם ההתרחשות הדרמטית על הבמה.

במהלך ההצגה, נפרשת לפנינו דמותה של נעמי דרך עיניי בנה, המשורר אלן גינסברג, המופיע על הבמה הן כילד והן כמבוגר. המחזה נוגע בחומרים רגשיים ואידאיים מהילדות שגיבשו את תודעתו של אלן המבוגר כמשורר וכמנהיג רוחני חשוב.  התיאטרון מעלה את ההצגה כמחווה לאחד האמנים הבולטים של המאה, שחוויותיו ושירתו עצבו את דיוקנו הרוחני של דור שלם.

תמונות מהצגה

ביקורות

"אלכס פלג מגלם באופן נוגע ללב את דמותו חסרת האונים של לואי, בעלה של נעמי. עידית צור וענבל שוהם מעצבות היטב דמויות חיוניות בסיפור. יונתן רוזן יוצר תפקיד יפה מחומר מועט יחסית בתפקיד יוג'ין גינסברג. עופר סקר, הנער, מביא איכות טבעית ומיוחדת בתפקיד אלן גינסברג הילד. יורם חטב מבשיל לתוך דמותו של אלן גינסברג הבוגר ומגיע לשיא רגשי מרתק בקטע הקינה 'הו אמא'.

אבל זוהי ההצגה של גילה אלמגור. באיזשהו מובן אלמגור מעמידה במבחן את מה שאנו מבינים במונח 'משחק'. נראה כאילו אין כל שמץ של עיצוב משחקי וכי יש כאן הזדהות מוחלטת. לאו דווקא בהתפרצויות הרגש; עוצמת הופעתה מרתקת עוד יותר בהקרנה הרגשית האילמת (על הבמה ובקטעי הסרט) הכואבת עד אימה, של הטירוף העמום, החזק ממנה, והמותיר את הצופה מזועזע וחסר אונים. הו איזו נפש נעלה פה מתרסקת.

מיכאל הנדלזלץ. "הארץ". 23.02.2000

"סיפורה של נעמי הוא סובייקטיבי, אבל כדברי גינסברג : סיפור סובייקטיבי המבוטא נכון הוא אוניברסאלי. בעיקר בזכות הטקסט הפואטי של גינסברג, שהוא הציר המרכזי וגם המרכיב היפה ביותר במחזה. חנן שניר הבמאי, שמרבה לעסוק בפסיכודרמה מנצל את כישוריו ומפגין רגישות גבוהה בעיצוב הדמויות במשחק.

אלכס פלג ויורם חטב טובים מאוד וההצגה מקרינה הרבה חום אנושי ובעיקר אמינות. ידו המנוסה של שניר בולטת מאוד גם בעיצוב הדמות ובמשחק של גילה אלמגור בתפקיד האם. אלמגור שומרת לכל אורך ההצגה על משחק מאופק. היא נעה במיומנות בין מצבי הנפש והרוח של הדמות ומצליחה ליצור באמינות רבה את עולמה של חולת נפש ולהקרין את היופי, הכאב והאנושיות שמאפיינים את ההצגה כולה.

שוש וייץ. "ידיעות אחרונות". 23.02.2000