נמר חברבורות

  • הצגה מספר: 592
  • הצגת בכורה: 21/01/2006
  • מספר הצגות שהועלו: 32
נמר חברבורות

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

 ג'ונגלריות! הכל ג'ונגלריות... זו לא ארץ בשביל כלבים עם מגילות יוחסין וכל מיני קרקסים פורחים באוויר בשביל מה לך את זה? אולי זה טוב בשביל פורטוגל אבל לא בשביל ארץ ישראל. יותר מידי קשה פה יותר מידי חם". אומר נח, בעל מסעדה קטנה בתל אביב של שנות העשרים לאחיו, פינק. "ליופי. לאצילות. לפאר. לקולטורה"... משיב לו פינק,  גיבור המחזה, שמן העיירה הקטנה בפולנייה התגלגל לפורטוגל ומשם הגיע לתל אביב, מקושט בתואר "גרף פון ברומברג" להביא לה גאולה בצורת קרקס ענק, "קרקס ארץ הקודש" שאותו הוא מתעתד להקים על החולות מול הים.

הכל מתרחש בתל אביב של העלייה הרביעית בערך בין השנים 1925 - 1928. פרוספריטי מדומה, המלווה בספסרות קרקעות וחלומות על התעשרות מהירה וקלה, מתחלף עם משבר וחוסר פרנסה. לתוך המציאות הזו נוחת  מאי שם פינק התמהוני, בעל החלומות המעיז לחלום את החלומות, כאילו יש בהם ממש ומזעזע את סדר חייהם ואושיות קיומם של כל הבאים עימו במגע, ומעורר בכל אחד מהם תקוות שווא להגשמת חלום אבוד שמתנפץ  על קרקע המציאות.     

תמונות מהצגה

ביקורות

"המחזה בנוי על רעיון חביב שיכול היה לשמש בייסודו פיליטון, או במקרה הטוב כמערכון המשולב בתכנית סאטירית. יהודי פולני מפורטוגל רוצה להקים קרקס על חולות העיר תל אביב. השאלה היחידה שנותרה היא איך הופכים את הרעיון המקסים הזה למחזה של ממש. ליעקב שבתאי לא הייתה תשובה. היא ניסה. הוא כתב סקיצה. אבל אפילו דמויות של ממש לא הצליח ליצור. אני מניח שבמאי אינטליגנטי כמו חנן שניר בוודאי חש בכך.

הוא החליט לבנות קרקס משלו על חול ולפעול כמו אותו מאחז עיניים, כי ההצגה שהעלה ב'הבימה' היא אסטטית להפליא, מן בלון מקסים אבל מדולדל כולו מבפנים. תפאורה מדהימה ביופייה שעיצב רוני תורן וגם שחקנים טובים כמו יגאל שדה, ליאת גורן, אהרון אלמוג, אברהם מור, אסנת פישמן ומיכאל כורש. עפרה קונפינו עיצבה תלבושות מופלאות שהעניקו להצגה איזה מימד טקסי מקסים. והיה גם אבי קושניר, מאחז עיניים די משכנע.

אליקים ירון. "מעריב". 21.3.2006

"שווה לראות את ההפקה המחודשת של הבמאי חנן שניר, בעיקר בשביל התפאורה המדהימה של רוני תורן. זאת תפאורה יפהפיה שיוצרת שכבות שלמות של משמעות אירונית וראוייה לדיון שלם בפני עצמה. יחד עם התלבושות של עפרה קונפינו, התאורה של פליס רוס והמוזיקה הנפלאה של אורי וידיסלבסקי, היא מעניקה להצגה מעטפת מקסימה של גלוייה נאיבית הצומחת מתוך ארגז החול של הילדות של המדינה.

עיקר העומס נופל על כתפיו הרחבות של אבי קושניר שמביא לתפקיד הראשי את החן המוכר שלו. המוות שלו בסוף מותיר תחושה קלה של אנטי-קליימקס, אבל זה לא משנה כי אחרי זה הוסיפו הבמאי שניר והמעצב תורן עוד שתי תמונות מדהימות שמשכיחות הכל. אין ספק, התפאורה היא הכוכב האמיתי של הערב הזה לטוב ולרע.

שי בר-יעקב. "ידיעות אחרונות". 9.3.2006