נחום צמח

האיש שחלם, עורר וכינס אחד עשר אנשים ב-1917 והקים איתם תיאטרון עברי ראשון. ב-1912, פגש בורשה את מנחם גנסין, שחזר זה עתה משהות של עשר שנים בארץ ישראל ויחד החליטו להקים תיאטרון עברי. הם פנו לחנה רובינא, שלמדה בסמינר לגננות באותה תקופה והסכימה להצטרף לרעיון. אולם רק ב-1917, במוסקבה, קיימו את החלטתם.

צמח ראה בעברית יותר מאשר שפה. הוא ראה בה ייעוד שלם, גישה לחיים ולהסטוריה. תחיית השפה העברית הייתה בעייניו חלק בלתי נפרד מהתחייה הלאומית של העם היהודי. החלטת "הבימה" להופיע בעברית בהברה ספרדית הייתה אידאולוגית. הוא ראה בה "גשר של קשר" עם ארץ ישראל. חזונו היה לבנות את "הבימה" על הר הצופים בירושלים והוא אף חיבר המנון שחברי הלהקה היו שרים בימיו הראשונים של התיאטרון במוסקבה: "היכונו, היכונו, להבימה בירושלים. אנחנו נבנה את הבימה בירושלים, ביתנו יהיה בית הבימה בירושלים התקדשו, הטהרו, להבימה בירושלים".

צמח פנה אל קונסטנטין סטניסלבסקי, גדול במאי רוסיה, ושכנע אותו לקחת את "הבימה" תחת חסותו. הוא הציע את תלמידו הטוב ביותר ייבגני וכטאנגוב, שחקן ובמאי ממוצא ארמני, כמורה ובמאי של הלהקה הצעירה. בשמונה שנותיה הראשונות הציגה "הבימה" ארבעה מחזות מתולדות היהודים ותרבותם ובשפה העברית. צמח דאג לכל, לתרומות, למחזות, לבמאים וכן עמד בקשר ישיר עם השלטונות.

ב-1926, נאסרה כל פעילות ציונית ברוסיה ו"הבימה" החליטה לצאת למסע הופעות באירופה ואמריקה.  ההצגות זכו לביקורות נלהבות, אך מבחינה כספית היה המסע כשלון. בתוך הלהקה היה אי שקט. מסירותו והתלהבותו של צמח  החזיקה את "הבימה" עשר שנים. הוא לא היה במאי ולא מחדש אמנותי כמייסדי תיאטרונים אחרים, אבל ביקש להיות מנהל ופוסק יחיד. השחקנים מרדו בו והתעוררו מריבות קשות. בחודש יוני 1927 התפלגה הלהקה. רוב השחקנים החליטו לחזור לאירופה ומשם לצאת לארץ ישראל. צמח וקבוצת שחקנים קטנה, נשארו בארצות הברית. צמח ניסה להקים שם תיאטרון עברי, אבל ללא הצלחה. השחקנים שנשארו עימו, עזבו תוך זמן קצר והוא נשאר לבדו וביים הצגות בעברית, ביידיש ובאנגלית בערים שונות באמריקה.

ב-1935, הגיע לארץ ישראל וניסה לחזור ל"הבימה". רובינא, מסקין ואחרים הסכימו לקבלו, אך גנסין, צ'מרינסקי ובן-חיים, התנגדו ובקשתו נדחתה.  הוא שהה בארץ עוד שנתיים ועסק בעבודות מזדמנות. ב-1937, חזר לניו יורק. שם מת בחוסר כשנתיים לאחר מכן.