הדיבוק

המשתתפים בכל ההפקות משנת 1922 ועד למועד הפקתו של ג'ו צ'ייקין ב- 1979 (כולל הופעה בתיאטרון האומות בפריס בשנת 1957).    

"הדיבוק" הינה דרמה מיסטית יהודית על אהבה, מוות וגאולה. חנן, תלמיד עני, אדוק של הקבלה, ולאה , בתו היחידה של  הסוחר העשיר ,סנדר, הובטחו זה לזו טרם נולדו. סנדר, מפר את ההבטחה ומשיא את בתו לבנו של איש עשיר .
שבור לב על אובדן אהובתו , מאמין  חנן בייאושו  כי ישיג את לאה ע"י ריטואלים אסורים ומת מייד בעקבות כך. ביום חתונתה עולה לאה אל קברו של חנן, והוא נכנס בה ודבק בה כדיבוק. 
הכלה המדובקת נלקחת אל הרב עזריאל  ממירופול המצליח לאחר קרב לחיים ולמוות לגרש את רוחו של חנן מגופה של לאה,  אך היא בראותה את רוחו פורחת ועולה לה, אינה מוצאת סיבה להישאר בעולם הזה ומחליטה ללכת אחריו אל העולם הבא .  
הדיבוק או בשמו המקורי בין שני עולמות מציב במרכזו עולמות חצויים השרויים במאבק תמידי: מוות מול חיים, נפש מול גוף, חומר מול רוח, גבר מול אישה. מאבק זה מתגלם בגורלם הטראגי של לאה וחנן, הנאבקים בחברה חומרנית על אהבתם הנצחית.      

"הדיבוק" חובר בין השנים 1913 ל-1916 ברוסית ולאחר מכן תורגם ליידיש בידי אנ-סקי עצמו.
ב - 1917 תורגם המחזה לעברית ע"י חיים נחמן ביאליק לפי הנוסח הרוסי והאידי. עבודתו של ביאליק היא המהדורה הראשונה של המחזה שיצאה לאור. מספר חוקרים אף טענו כי מאחר שאנ-סקי איבד את המקור היידי כשעבר לווילנה לאחר מהפכת אוקטובר, הוא נאלץ לתרגם את "בין שני עולמות" בהתבסס על ביאליק, מעברית ליידיש, וכך למעשה ביאליק הוא הכותב האמיתי של הגרסה המוכרת.

ש. אנסקי על מעשה כתיבת המחזה "הדיבוק"

"כה ישבתי וכתבתי ומחקתי, הוספתי וגרעתי. ונשמות ערטילאיות כאילו ראיתי מרחפות עלי מתוך היצירות העממיות ומתוך הדפים שהגיעו לידי במקומות שונים וכאילו מתרפקות עלי נשמות אלה ומבקשות להן "תיקון". למעלה משלושה שבועות ישבתי נעול בחדרי ולא ידעתי נפשי בעבודתי - והרי לכם כיום חיבור קטן זה".

ש. אנסקי
מתוך מאמרו של נחמן מייזל ליובל ה - 25 להצגת "הדיבוק"

"הדיבוק" לאנ-סקי זכה להצלחה גדולה ביותר על הבמות היהודיות והעבריות. לא הייתה עוד דרמה שתכבוש כמוה את התיאטרון היהודי של העולם כולו כדרמה זו לאנ-סקי. שחקוה משך שנים מרובות להקות דרמטיות שונות ורבות בכל העולם כולו. במאים שונים, מוסיקאים, ציירים - התמודדו במאמציהם להעלות יצירת מופת זו.

ומעניין: שש שנים רצופות התרוצץ אנ-סקי עם "הדיבוק" ואף כל מאמציו - לא זכתה יצירה זו לעלות על הבמה. רק מותו החתוף (נובמבר 1920), שציער מאוד את ידידיו ומעריציו, נתן את הדחיפה הראשונה שימצאו למחזה את תיקונו הבמתי. כל הפרשה הארוכה הזו, כיצד התרוצץ אנ-סקי בין הבמות והעלה חרס בידו - היא פרשה מעניינת בפני עצמה. נספר בקיצור את תלאותיו וקשייו.

ש. אנסקי כתב את יצירתו "הדיבוק" לא כפי שהיו סבורים, בזמנה של המהפכה הרוסית (1918-1917), אלא כבר בתחילת מלחמת העולם הראשונה. בסוף 1915 כותב ש. אנ-סקי במכתב לידידתו: "עם המחזה שלי העניינים יגעים, הבמאי של הלהקה (מהתיאטרון האמנותי המוסקבאי - נ.מ) סולרז'יצקי קיבל התקפת עצבים ונשלח לאי שם לסנטוריום להבראה, ולהגיע לסטניסלבסקי יותר קשה מלהגיע למיניסטר. לאמיתו של דבר כבר אבד לי החשק לפנות אליהם. לא ידעתי שהדרך לבמה נמשכת בין שבילים פתלתולים וקטנוניים שכאלה". וש.אנ-סקי מסיים את מכתבו בייאוש גמור: "מילא יהא כך, אם המחזה הוא טוב - עוד יציגוהו גם כעבור חמישים שנה, בלי השפעתי ואם הוא גרוע הרי ממילא לא כדאי להתעסק איתו". ומכתב מיואש זה הוא מסיים כך: "אך תודה לאל, אין זה מעניין אותי כל עיקר ונוסף לכך, כבר מאוחר לדאוג לכך."

ש. אנ-סקי, כאמור לעיל, נגרף כולו עם פורענויות המלחמה. אך בכל זאת כשאיזו הזדמנות נקלעת בדרכו הרי הוא מקריא את הדרמה הזאת לפני ידידים וחברים. ש.אנסקי קרא את הדרמה הזאת בפטרבורג. וש. ניגר מספר (בעיתון ה"טאג"): "האמת היא, כשאנ-סקי קרא בפעם הראשנה את הדרמה שלו לפני חבורה של סופרים ומבקרים (זה היה בשנת 1916) לא עשתה היצירה רושם חזק ביותר, וכשאחד מהנוכחים ניסה למצוא ב"הדיבוק" משהו יותר "מאוסף של חומר אתנוגרפי" הרי שלא היו לו אוזניים קשובות. הנוכחים לא ראו ב"הדיבוק" אלא "אוסף של מנהגי עם ואמנות עם, שעוצבו באופן מלאכותי"

ניתן לשער שההגבות האלו צערו את אנ-סקי לא מעט. אך עדיין לא אבדה תקוותו. שאיזה שהוא תיאטרון (ולו אפילו רוסי) ינסה בכל זאת להעלות את "הדיבוק" על הבמה. והוא כותב (במכתב מיום 8 במרץ 1918):
"...עם התיאטרון האמנותי העניינים יגעים. סטניסלבסקי חולה, צ'כוב שרוי בהתקפת עצבים, הייתי אצלו אמש והתאפקתי שלא לבכות... המחזה שלי שוב לא נכנס לעונה של השנה. אשקוביץ הודיעני על כך ודמעות עמדו בעיניו: 'המחזה שלך מאוד מצא חן בעיני כולנו, אך כשהוצגה השאלה אם להציגה מיד - לא עמד בנו רוחנו להחליט. היא דורשת מאיתנו מאמצים כאלו, שעתה במצבנו זה, בעצבינו המרופטים - לא נוכל להענות לה... נוסף על כך זה  לא יעניין את הקהל- הקהל לא יבוא לראות דברים כאלו. מסובך מדי ואכזרי. העולם שואף לשכחה. על כן גמרנו בלבנו לדחות את הצגת המחזה לעונה הבאה.

"עצוב קצת" - נאנח אנ-סקי. באותו מכתב מספר אנ-סקי שלהקת "הבימה" תתחיל בימים אלו לעבוד על המחזה בעברית. כידוע הציגה "הבימה" את "הדיבוק" רק כעבור שלוש שנים.
ביאליק הוא שתרגם את "הדיבוק" לעברית. התרגום פורסם ב"התקופה" (מוסקבה 1918) הרבה שנים קודם, לפני פרסומו של האורגינל באידיש.

בסתיו 1918 עבר אנ-סקי רצוץ ועייף ממוסקבה לווילנה. את כל חפציו, לרבות כתב היד של "הדיבוק", הוא משאיר במוסקבה. הזמנים אז קשים ולאנ-סקי קשים במיוחד. הוא חולה מאוד, ושוכב בזמן מסויים בבית חולים, ושוב נאור בו המאוי לראות את יצירתו מוצגת על במת התיאטרון ולפי סיפור של ש. ציטרון - היה על אנ-סקי לחבר את המחזה מחדש, לפי תרגומו של ביאליק. קצין יהודי אחד מהצבא הגרמני הביא איתו מברלין כרך של "התקופה" ומכרך זה תרגם אנ-סקי את היצירה החביבה עליו מעברית לאידיש. שוב גלגול חדש של "הדיבוק" המחפש עדיין את תיקונו.

ביוני 1919 עובר אנ-סקי לוורשה, מקום שם מתחילה מחדש פרשה של נסיונות להעלות את המחזה בוורשה וגם באמריקה. עוברים חודשים ואנ-סקי מעלה חרס בידו. נשתמר ונמצא בידינו מכתב מעניין מאוד על "הדיבוק" שאנ-סקי כתב לידידו הקרוב ד"ר ז'יטלובסקי, שנכתב ב - 30 לאוגוסט 1920, כתשעה שבועות לפני מותו. והרי לפנינו שורות מעטות ממנו:

"אם רצוי לי שתדבר עם אנשי התיאטרון בדבר המחזה שלי?...איזו שאלה?...אם יעלה בידך והמחזה יוצג באמריקה (מובן, בעיצוב אמנותי בעל רמה) אשמח מאוד. חוץ מזה מקווה אני שמחזה זה יגרום להפצת שאר יצירותי באמריקה, וחלומי העז ביותר הוא לראות עוד בהיותי בחיים את כל יצירותי מקובצים..." וש. אנסקי מוסיף: "אם הוצג המחזה אי פעם - לא אדע..."

מצב בריאותו של אנ-סקי הורע מאוד. באותו מכתב הוא כותב: "בגלל מחלתי אינני יכול לעבוד, היום למשל, כשחשתי את עצמי מעט יותר טוב - כתבתי לך מכתב זה. אך כשניסיתי לצאת את הסנטוריום בו אני נמצא - תקפתני סחרחורת ושבתי כל עוד רוחי בי. רגלי נפוחות וממאנות ללכת. הלב חלש. אפשר יעלה בידי לעבור לפריס ושם להחלים. איזו אווירה קשה כאן. ובפרט עתה - אתה יודע אין זה מוסיף לבריאותי...נו, בינתיים מספיק. אני מנשקך ומחבקך בכל אהבתי, שלך - שלמה זאנוול"...

בשבועות האחרונים של חייו היה, למרות מחלתו, פעיל מאוד בהקמת מוסדות תרבות שונים. ובשמיני לנובמבר 1920 שבק חיים לכל חי בוורשה. מותו הסעיר את האוכלוסיה היהודית בפולין. ערכו לו לווית פאר, רבת משתתפים, וקברוהו לצדם של ידידיו פרץ ודיננזון. ליד קברו הפתוח נשבעו שחקנים להעלות את "הדיבוק" לשלושים למותו. והפעם ראה "הדיבוק" לבסוף את אור הבמה. במשך עשר השנים לאחר מותו נתגשם חלומו השני של אנ-סקי - כל כתביו יצאו במקבץ, ב - 15 כרכים. 

בשנת 1938, עת שהתה "הבימה" בלונדון במסגרת מסע הופעות, צילם ה - BBC, במסגרת שידורי הנסיון,  את המערכה השנייה מתוך "הדיבוק" ומערכה אחת מתוך "אוריאל ד'אקוסטא". שתי המערכות ששודרו בטלוויזיה, היו לתיעוד האודיו-ויזואלי-טלוויזיוני הראשון של הצגת תיאטרון אי פעם. במהלך השנים נעשה הנסיון לאתר את הצילומים, אך עד כה חיפושים אלו העלו חרס.