יוצרים
- מאת: דוד פינסקי
- בימוי: ווכטנג ליבנוביץ' מצ'דלוב
- תפאורה ותלבושות: גיאורגי יקולוב
- מוסיקה: אלכסנדר קריין
שחקנים
- הנביא: נחום צמח, צבי פרידלנד
- אישה צעירה: חנה רובינא
- רות משרתת: חיהלה גרובר
- גוריון: דוד איטקין
- טרפון: דוד איטקין
- איבשי: אברהם ברץ, דוד ורדי
- ברזילי: אהרון מסקין
- חזקיהו: בנימין צמח
- פלטיאל: ברוך צ'מרינסקי
- מרתוס: בנו שניידר
- בתואל: אהרון מסקין
- שמעון העיוור: אליהו ויניאר
- תרצה: אינה גובינסקה
- תמר: חווה יואלית-ורדי, בת ציון
- אורולה: אינה גובינסקה, חנה'לה הנדלר
- נעמי: חנה'לה הנדלר
- פורה: חוה אידלמן
- קולות מאחורי הקלעים: אליהו ויניאר
- אהלה: אינה גובינסקה
- אשת שוק: גאולה אברבאיה
- מעכה: בת-עמי שניידר
על ההצגה
"היהודי הנצחי" הוצג בשני נוסחים : הראשון בדצמבר 1919, השני בשנת 1923.
בכורה במוסקבה: 1919 , בכורה בארה"ב 1927
המחזה מבוסס על אגדה היהודית העתיקה כי ביום שנחרב בית המקדש על ידי הרומאים נולד המשיח הגואל.
המחזה מספר על איכר, שדבר נבואה נודע לו שבקריית ארבע (שמה התנ"כי של חברון) נולד המשיח. הנביא הולך למקום, ולהפתעתו מוצא את תושביו בשיגרת היומיום. גם זקני העדה מטילים ספק בנבואתו כי בעירם נולד המשיח, והם מבקשים אותות ומופתים.
דבר חורבן בית המקדש מגיע בינתיים לאוזניהם של שליחי העדה, המבשרים את הבשורה. אשה צעירה מבקשת כיסוי לבנה מנחם, אשר נולד ביום חורבן בית המקדש ועל כן הוא שנוא עליה.
כאשר שומע הנביא על כך, הוא טוען כי בנה של האשה הצעירה הוא המשיח.
בסוף המחזה יוצא הנביא בראש ההמון לפגוש את אם המשיח. אך פתאום מתחוללת סופה והמשיח נעלם ברוח. כל מה שנותר בידי הנביא לעשות הוא, לנדוד מארץ לארץ לחפש את המשיח האובד.
מתוך מכתבו של ד"ר אהרון אייזנשטיין שהיה רבה הראשי של העיר סטניסלבוב והלך יחד עם כל הקהילה לטבח ע"י הנאצים. המכתב נשלח מקרקוב, כאשר היה תלמיד האוניברסיטה, ביום 25.5.1926.
"...שהה אצלנו התיאטרון העברי היחידי בגולה "הבימה": לא משורר אני ולא בן משורר שארגיש את הכח והיכולת להביא לפניכם מה שראו עיניי ורחשו נימי לבבי. מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה מימיו והשמחה הייתה כפולה ומכופלת. שמחה המתעוררת בכל לב יהודי רגיש לשמע הלשון העברית היפה והמצטלצלת..."
"... לא אפריז על המידה אם אכתוב לכם כי לית בר-נש בקרקוב ובכל סביבותיה, אפילו מדלת העם, שלא ראה לכל הפחות פעם אחת את "הבימה", לווה ורץ לראות את פני "השכינה". "הבימה" החרידה את כל היהודים מרבצם ואפילו שונאי המילה העברית קשרו לה כתרים של תהילות ותשבוחות. עלה בחלקי לראותה שתי פעמים ב"חלום יעקב" וב"יהודי הנצחי".
"...השפה העברית ! שפת מוסיקה כזו שומעת האוזן רק לעיתים רחוקות. מעולם לא ציירתי לי איך אפשר שישחקו בשפה זו כמו בכל לשון ולשון".
" ...מובטחני כי "הבימה" פעלה הרבה יותר לציוניות ממאה מטיפים ומאלף אסיפות פומביות. רחשה אוהבי שפת עבר ומאמינים בתחייתה.
כל מי שראה את "היהודי הנצחי"... נהפך בין רגע ליהודי גמור, העומד הכן להתמכר בעד עמו. זאת ראיתי ורחשתי והכל נעשה לי לאגדה. ואין מקשין על אגדה."
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"במובן החזיוני, המחזה הזה הוא אולי הקלוש בתוכנו בכל רפרטואר 'הבימה' - אבל 'הבימה' הוציאה ממנו את כל המקסימום שאפשר היה להוציא. חזיון זה מיוסד על האגדה ש'ביום שנחרב בו בית המקדש נולד המשיח'. אגדה עממית נפלאה זו יכולה לשמש נושא ממדרגה ראשונה, בשביל חוזה חזיונות רב יכולת ודמיון. פינסקי לא יכול לנושא הזה, וחזיונו נשאר חומר היולי בלבד. אבל שיחק לו מזלו, והוא מצא את תיקון נשמתו ב'הבימה'. בכמה מומנטים יש בו יותר מאשר בחזיון סתם.
עוד במערכה הראשונה עם הופעתו של הנביא (פרידלנד), המבשר את החורבן בשוק הכפר בירת-ארבע בין רוכלים וסוחרים ונשים הממשיכים את חיי הפרקמטיה וההוללות שלהם, מבלי לדעת את הנעשה בירושלים - רוח החורבן מתחיל לרחף על הבמה. קולו של הנביא המבשר את החורבן ואת לידת הגואל כאחד, מעביר לעיתים צמרמורת בעצמותינו, בייחוד בספרו על הגילוי הנבואי שנתגלה לו בשעת חרשו את אדמתו, וכן בפוגשו את אם המשיח. הפאתוס של הנביא טבעי וכבוש, ואין בו אף שמץ כלשהו מן הדקלומיות. ארטיסטן זה שראינוהו כבר בתפקידו השלישי - קונה את לבבנו למן רגע הופעתו הראשונה של הבמה.
למרום פסגתו מגיע החיזיון במערכה השנייה, עם הופעתה של המשיח (רובינא). כפסל שיש חטובה היא. ומכאן ואילך היא כובשת את מרכז ההצגה. כל העיניים והאוזניים מופנות אליה. קינתה על החורבן, הספוגה את הטונים היהודיים העצובים ביותר של כל הדורות, נוגעת בנימים החבויים ומסעירה ממש את הלבבות. תפקיד זה הוא לפי שעה התפקיד הנפלא ביותר של אמן בחסד עליון זה ששמו רובינא.
מן המומנטים הקיבוציים שבהצגה, לוכדת את הלב ביותר הופעת בני בירת-ארבע בבכי ומספד על החורבן, לאחר שנכחו באמתות דבי הנביא. במומנט זה יש הרושם, שהבכי הוא בכי אמיתי ולא ארטיסטי, ושגם מאחורי הקלעים בוכים.
לב הקהל הארץ-ישראלי מדבר החיזיון הזה יותר יותר מאשר כל חזיונות אחרים. כאן, במקום אשר צלילי החורבן מרחפים עדיין פה ושם, אין פלא אם צלילי ה'אייכה' מוצאים להם עוד הד רב. ואין פלא כמו כן, שכל הנוכחים באולם יצאו מן ההצגה מזועזעים עד תהום הנפש.
בהצגה זו הוכיחה לנו 'הבימה' בעליל, מה עלולים אמנים ורג'יסורה ונאמנות ומסירות לעשות גם מחיזיון קלוש, כי מי אשר ראה את החיזיון הזה פעם - לא ישכחהו עוד.
לווית חן ועצב להצגה מוסיפה המוסיקה של הקומפוזיטור קריין. יש לציין גם את הדקורציה המצוירת בידי יקולוב - דרך מפותלת המסמלת את דרכו של היהודי הנצחי, ושבה עולה הנביא-המבשר ברגע האחרון - עם היעלם הילד-המשיח - לנוד ולבקש את המשיח."