פליישר

  • הצגה מספר: 696
  • הצגת בכורה: 23/03/2016
  • מספר הצגות שהועלו: 166
פליישר

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

תושבי השכונה הוותיקה בעיר ואם בישראל, מתלהבים לראות את הבתים החדשים הקמים ונבנים מול עיניהם ומחליפים את הבתים הישנים והבלים. הם מלאי תקווה ששכונתם הישנה תחדש פניה כקדם ותמלא באנשים משפחות וילדים. שמחתם מתחלפת בתדהמה כאשר הם נוכחים לדעת שהשכנים החדשים הם בני הקהילה החרדית המונהגת על ידי הרב אנגל. התושבים הוותיקים מנסים להסתגל למציאות החדשה וביניהם גם אריה וברטה פליישר, בעלי האטליז המקומי.

כדי להציל את העסק הגווע שלהם, הם משקיעים כספים רבים בשיפוצו ואף משיגים תעודת כשרות כדי להתאימו לשכנים החדשים. תקוותם מתבדה כאשר מסתבר להם, שהחרדים בשכונתם רואים בכשרות המדינה  הציונית "טריפה ממש". הם מנסים להשיג את ה"הכשר" של רב הקהילה, הרב  אנגל. מאמציהם עולים בתוהו. מטה לחמם נישבר. הם שקועים בחובות, ואף נאלצים להחזיר הביתה את שלוימ'לה, בנם היחיד, השוהה במוסד לילדים בעלי פיגור שכלי. ההתנגשות בין החרדים החדשים והחילוניים הוותיקים הולכת ומחריפה, הולכת ומקצינה עד לשבר מוחלט והסוף הידוע מראש. השכונה חילונית הוותיקה הופכת לשכונה חרדית לחלוטין.      

 

החזון ושברו – ראיון עם המחזאי יגאל אבן אור 

 

האם הסיפור של "פליישר" הוא אמיתי?

וודאי שלא. כולו מומצא. המעניין הוא שכל מי ששמע על המחזה או קרא אותו, מיד התנדב לספר לי מקרה דומה שהוא מכיר באופן אישי. אפילו בניו יורק, שם ביקרנו עם ההצגה, עלה אדם לבמה לספר  שמה שמתואר בהצגה הוא הסיפור של משפחתו בברוקלין.  

מה  הניע  אותך לכתוב את המחזה? המציאות! 

המחזה  נכתב בשנות השמונים ואז הנושא של המאבק החילוני-חרדי על דמות המדינה עדיין לא סוקר ודובר בהרחבה. היום אני לא חושב  שאפשר לפתוח עיתון, רדיו, טלוויזיה או אינטרנט מבלי להיתקל בידיעה, בכתבה או סיפור שעוסקים בנושא זה. העם היהודי מתמודד עם הקונפליקט הזה לא  מאתמול. הוא החל עם הופעת תנועת ההשכלה במרכז אירופה, אבל שם תחת שלטון ה"גויים" זה היה מאבק פנימי בין היהודים, ולעיתים הוא גלש לאלימות קשה ביותר. מרגע שהוקמה מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי, המאבק בין הזרמים, על מי יקבע את דמותה של המדינה הפך להיות גורלי.   

מדוע הפך הוויכוח הזה דווקא בשנים האחרונות לכל כך טעון, מר ואלים?

הרבה שנים העיסוק בביטחון דחק הצידה את הטיפול, כמו בהרבה עניינים חשובים אחרים, גם בנושא הזה. את בעיית הביטחון עדיין לא פתרנו, לצערנו, אבל מבלי לשים לב, הדמוגרפיה הפכה לפקטור מרכזי במאבק על דמותה של מדינת ישראל. רק עכשיו אנשים בגילי, בחברה החילונית, מתחילים לחתן שניים עד שלושה ילדים, בעוד בני גילנו בחברה החרדית, מתחילים כבר לחתן את הנכדים של חמשת, ששת, עשרת הילדים שלהם. ואני מביא זאת כעובדה ולא כהתרסה או זלזול. משתנה דמוגרפי מעניין ומרתק נוסף הוא העלייה הגדולה של כמיליון וחצי איש ואישה מברה"מ לשעבר. מאחר וזאת קהילה, יחד עם יוצאי אתיופיה, הסובלת, יותר מקהילות אחרות, מאפליה על רק דתי, הציפייה הייתה, שתצטרף פוליטית לצד החילוני במאבק הזה, וזה לא קרה.   

איך אתה רואה את העתיד?

המחזה "פליישר" לא צופה לנו עתיד וורוד. לא צריך להיות שוטה, כדי להבין שהמאבק רק  ילך ויחריף, ילך ויקצין. רואים זאת בשטח בכל עיר ואם בישראל. רואים זאת בצבא, במשטרה, בחינוך, בעיריות, בשלטון המקומי, איפה לא? כבר היום לא ניתן להקים ממשלה ללא קואליציה עם החרדים ומבחירות לבחירות כוחם במוקדי ההשפעות רק ילך ויגדל והתוצאות בהתאם.  

לך יש פתרון לקונפליקט הזה?

היה! בזמן הקמת המדינה. בן גוריון סרב להפריד את הדת מהמדינה כפי שמקובל במדינות נאורות. היום אפשר לומר, שבן גוריון שהקים בחזון ובאומץ רב את המדינה, בסרבו להפריד את הדת מהמדינה על ידי כינון חוקה שתעגן עיקרון זה, בעצם טמן אז את שורשי התפרקותה של המדינה, לפחות זאת, שאותה חזו, עליה חלמו ואותה הקימו מייסדיה.    

תמונות מהצגה

ביקורות

"סנדרה שדה, היא ברטה מרתקת מההתחלה - עסיסית, שופעת הומור דק של אהבה, דרך התגברות התובנה על המתרחש סביב ועל האין אונים המשתלט על בעלה ועליה, וכלה בביטוי ההדוק של הכאב האמהי, מול הסבל ההדדי שלה ושל בנה. עוצמת משחקה המרגש של שדה, מגיע לשיאה בכתב האשמה הנוקב שהיא מטיחה ברבת בזעזוע המצמית של האמת שהוא מניח לפתחה ועל כתפי בעלה.

"דטנר בתפקיד אריה פליישר מטפס בהדרגה על סולמו הרגשי של התפקיד ובה בעת מחליש את כוחו הפיזי. כל זאת עד לנקודה שבה החולשה הופכת לשבר מול מציאות החרם, והרגש עובר על גדותיו מול הבן נטול ההגנה. בתמונות אלה, דטנר יוצר את אחד מתפקידיו העוצמתיים ביותר. זאת הנקודה שאליה מתחבר ומתמקד משחקו הכבוש והכואב של יגאל שדה, בתפקיד הרב - אפיזודה אחת של תפקיד שהיה צריך לעבור פיתוח מהותי. שדה, דטנר ושדה, עושים את המפגש המשולש ביניהם לאחד משיאי ההצגה.

צבי גורן, אתר "הבמה". 3.07.2016

"הגר טישמן, שכנה ונלי טגר, בת הרב, מייצגות נשים חרדיות ענוגות, ששתול בהן הרס קטנטן חבוי. לעומתן, רבקה גור, המורה בגמלאות, במשחק נטול פאתוס, היא השריד החילוני השפוי של השכונה. חובר אל הפולקלור השכונתי של וותיקיה, דב רייזר, במשחק מדוד של מאכער מכוער העושה יד עם המאכער הארסי-דתי, נתי רביץ, המשכנע כאיש קר, מרושע, משופע ביכולת הונאה. ליגאל שדה יש נוכחות ענקית על הבמה. את הסצינה היחידה שלו עם פליישר ועם אשתו, הוא בונה לאט, עד לשיא שנוגע בנו בהשתמשו בקולו האדיר ובמבעו.

"נתן דטנר הוא הגבר הגדול שנהנה בעבר מהיומיום השכונתי-חילוני ומידרדר אל חנופה והתרפסות ובלבד לשרוד אף שאין לו סיכוי מול החרדים שפשטו על השכונה. במשחק נפלא, בקול הולך ונעלם, מתרסק גבר שיכול היה במחנות ההשמדה לרעב, לקור הנורא, אבל ניגף בפני החרדים שריסקו את חייו.

דבורה נמיר. אתר "בית העיתונאים". 3.07.2016