לבד בברלין

לאחר שאיבדו את בנם שנהרג בחזית, החליטו בני הזוג אוטו ואנה קוונגל, להפיץ ברחבי ברלין גלויות בהן הם קוראים להתנגדות לשלטון הנאצי. קוונגל מקווה כי קוראי הגלויות יפתחו בהתנגדות פסיבית לשלטון, כי גלויותיו יופצו בבתי המלאכה ובמפעלים מיד ליד, וכי הוא ישנה משהו לטובה בעולם שמסביבו. בפועל, מוצאות רוב הגלויות את דרכן אל הגסטפו מיד לאחר גילויין. אוטו קוונגל שומט בטעות גלויה מכיסו, נתפס על ידי הגסטפו, והוא ואשתו מובלים לכלא פלוצנזה, נשפטים בפני בית הדין העממי ונידונים למוות. קוונגל מוצא להורג, ואנה נהרגת בתא הכלא בהפצצה אווירית. הספר והמחזה מציגים פסיפס אנושי מורכב, המתאר את חיי היום יום ברייך השלישי, חיים של חשד מתמיד ממלשינות ושל כפיפות לשרירות לבם של לובשי המדים, אנשי הגסטפו וה אס. אס, שגם הם, בתורם, אינם חסינים ואף הם צפויים להשפלה ועינויים. יחד עם זאת, קוונגל מוצא את שלוות נפשו בתא הנידונים להורג.    

לו אני הייתי שם 

בחודש אפריל שנת 1989, זמן קצר טרם נפילת החומה, נקבע שלט זיכרון על קיר הבית ברחוב אמסטרדם 10 בברלין המערבית לזכר אוטו ואליזה האמפל שגרו כאן עד הוצאתם להורג כעונש על בגידה ברייך השלישי. בשלט הזיכרון נאמר: "העזתם כנגד ביזוי האדם מצד המשטר הנאצי הייתה מופת לרומאן של הנס פאלאדה 'איש איש לבדו ימות'" . סדר הזמנים מעורר תמיהה: הזוג הוצא להורג על ידי המשטר הנאצי בחודש אפריל שנת 1943, כחודשיים אחרי מפלת הגרמנים בסטלינגרד. עד לקביעת שלט הזיכרון עברו למעלה מ 45 שנה – זה הזמן שנדרש כדי לבצע מלאכת זיכרון ראויה לזוג האמפל. התהיה עוד מחמירה, מכיוון שהסופר בעל שם העט הנס פאלאדה כתב את הרומאן האמור עוד בשנת 1946 וכבר אז הסתמך על התעודות המקוריות שהיו בתיקי המשטרה. מדוע עברו למעלה מארבעים שנה לא רק מיום ההוצאה להורג, אלא גם מאז פרסום הרומאן, דהיינו מאז נחשף ברבים סיפורו של הזוג האמפל (הלא הוא הזוג קואנגל שברומאן) ועד קביעת לוח הזיכרון? מסתבר שמלאכת זיכרון היא מלאכה קשה, הן בגלל שהטיפול בנושא ההתנגדות לנאציזם היה בעייתי בגרמניה שאחרי היטלר והן משום שהזיכרון הקולקטיבי התקשה למקם את ה"איש הקטן" שעשה היסטוריה. לוח הזמנים מעורר גם תמיהות נוספות: אם הופיע הספר בשנת 1947, מיד לאחר מות מחברו, מדוע הופיע בשפה העברית רק בשנת 2012 ?

מסתבר שהספר נעלם מן המדפים ומן הזיכרון וזכה לתחיה בזכות מו"לים בארה"ב וצרפת שלא רק נזכרו בספר למעלה מחמשים שנה אחרי שנכתב אלא גם מצאו את הדרך הנכונה לעשות לו יחסי ציבור: הם הסבו את שמו ל"לבד בברלין". מכיוון שברלין "מוכרת" כל כך טוב, זכה הספר להצלחה בצרפת ובארה"ב ואחר כך גם בישראל. הספר נמצא מספר חדשים ברשימת רבי המכר בעברית. אולם אין להמעיט בערכו של הספר ולתלות את הצלחתו אך ורק בתכסיס שיווקי. זמן הופעתו המחודשת (ובעברית – הופעתו לראשונה) בראשית המאה ה 21 הולם משום שהשאלות שמפנים היום לרייך השלישי ולנאציזם שונות מבעבר, והסיפור פותח פתח לתשובות עדכניות ואקטואליות. במה דברים אמורים? אם בעבר התרכז הענין ברייך השלישי בעיקר בסיפור הדמויות הראשיות (אין סוף ביוגרפיות של היטלר, למשל) או בסיפור הקרבנות האולטימטיביים של המשטר, סיפור השואה, הרי עם הזמן הלכה והעמיקה תשומת הלב לשאלה אחרת – איך מסבירים את הנאציזם ואת הרייך השלישי מנקודת הראות של האיש "הקטן", ה"רגיל", מנקודת הראות של היום-יום. שאלה זו משמעותית כל כך, מכיוון שהיא הופכת את סיפור הרייך השלישי מסיפור של "פלאנטה אחרת" לסיפור הקרוב אצל כל אחד ואחד. במלים אחרות: "כיצד הייתי אני נוהג לו חייתי בימים ההם ובמקום ההוא?".

למתלבטים בשאלה הזאת מספק סיפור הזוג האמפל וברומאן "לבד בברלין" כר נרחב. בני הזוג האמפל הגיבו על מות קרוב משפחה במלחמה (פאלאדה הפך את הגיס לבנם של הזוג משיקולים דרמטורגיים) בהפצת גלויות ובהן וריאציות על הסיסמא "סוף למלחמה הנפשעת שהביא עלינו היטלר". גלויות אלה הונחו בסתר בחדרי מדרגות או בתיבות מכתבים בעיר ברלין מתוך תקווה שיעוררו את האנשים למחשבה או מתוך תחושה שיש לעשות מעשה גם אם לא יחולל תוצאה של ממש. האם זו התנגדות למשטר? הניתן להשוות מעשה זו לניסיון ההתנקשות בהיטלר כפי שנעשה על ידי קצינים ב 20 ביולי 1944? משאלות אלה מפליגים מיד לשאלות העקרוניות- היכן עובר הגבול שבין התנגדות למשטר והסכמה למשטר והיכן עובר הגבול בין שיתוף פעולה עם המשטר ובין התנהגות שאינה בחזקת שיתוף פעולה? שאלות אלה אינן נשאלות רק מן המרחק הבטוח ש"בינינו", אנשים החיים בדמוקרטיה, ובין "ההם" שחיו בדיקטטוריה. אלה שאלות שבהן מתלבט גם מי שחי במשטר שלא הרחיק לכת למחוזות שהגיעה אליהם גרמניה בשנת 1933. אלה שאלות הקשורות במדרון החלקלק המוביל גם את מי שאינם תומכי אידאולוגיה ומדיניות נפשעת אל ההסכמה ואף לשיתוף פעולה פעיל עם אלה. שאלות היורדות לנפש האדם באשר הוא. 

גיבורי הסיפור "לבד בברלין" השתייכו עד לאירוע הטראומטי ששינה את חייהם לקבוצה הגדולה של אלה שאיפשרו למשטר הזה לפעול. מלכתחילה הם לא היו "אנשים טובים" ללא רבב. וסביבתם מלאה באנשים המצויים במקום כלשהו על הסקאלה הארוכה שבין "טובים" ו"רעים": מהמעלימים עין, המלשינים על מנת לקבל פרס, המשתפים פעולה מסיבות אידאולוגיות, פקידי המפלגה והמשטר ועד איש הגסטאפו. וכפי שלמד פאלאדה מנסיונו האישי, אפילו דמות איש הגסטאפו אינה חד ממדית. ועוד: גורל כל הגלויות שהניחו בני הזוג היה לפול בידי המשטרה. מדוע? האם היו כל הגרמנים נאמנים למשטר (או מחוייבים למאמץ המלחמה הגרמני ללא סייג), או שמא חיו רבים מהם – כמו בדיקטטורות אחרות – בחשש שמא גלויות כאלה המונחות לפתחיהם אינן אלא פרובוקציה מטעם המשטר המיועדת לבחון את נאמנותם? מי שחי בדמוקרטיה יתקשה להבין את אורח מחשבתו של מי שכבר חי את הדיקטטורה ואפשר שהדין שהוא חורץ על משתף הפעולה ש"שם" נובע מחוסר יכולת להבין את המכניזמים שיוצר משטר של דיקטטורה. פאלאדה עצמו היה דוגמא לקושי במענה לשאלות הקשות: מה היינו עושים לו היינו במקומו? האם היינו עוזבים את גרמניה, כדי שלא לחיות בדיקטטורה, או מצפים לזמנים טובים יותר מתוך "הגירה פנימית" כפי שקראו לזה? האם התבטאויותיו נגד המשטר מעידות שהיה נגד כל מה שעשה המשטר, כולל האנטישמיות שלו? כמה מאמירותיו מלמדות, שאפילו מי שרואה את פגמי המשטר וחולק על המדיניות האנטישמית אינו משוחרר בהכרח מאורח חשיבה אנטישמי או מגישה המאפשרת שיתוף פעולה עם המשטר, כמו המוכנות להענות למשאלות שר התעמולה לצורך הפיכת ספר לסרט קולנוע. הזוג קואנגל (הלא הוא הזוג האמפל) והנס פאלאדה (הלוא הוא רודולף דיטצן) מספקים פלטפורמה להתלבטות של ממש בשאלת המדרון החלקלק 

פרופ. משה צימרמן, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית