עלובי החיים

  • הצגה מספר: 700
  • הצגת בכורה: 18/09/2016
  • מספר הצגות שהועלו: 300
עלובי החיים

יוצרים

שחקנים

על ההצגה

נגנים:

כינור: ויטה מנדלשטם/אינה טיליס
ויולה: סבטלנה לנסמן/מרינה מדבדב
צ'לו: יוליה פישר/יעקב גלוזמן
קונטרבס: טליה הורביץ
חליל: נעם דבסטר/עומר ליכטר
קלרניט: עדי יערי/ שחר טננבאום
אבוב וקרן אנגלית: נדז'דה דרפקינה/בר צימרמן
חצוצרה: טל הרשקוביץ'/צח גרטנר
קרן 1: צביקי מורן/עופר עציוני 
קרן 2: גל גוטמן
טרומבון: דיויד קורץ/יעקב שיינדורף
קלידים: גיורא ליננברג/ליאור רונן
קלידים: שחר גלזר/עדי דויטש
תופים: מיכל רהט
כלי הקשה: יוני גבעוני  

לאחר 19 שנים בכלא, בעוון גניבת שני ככרות לחם ונסיון בריחה מן הכלא, נשתחרר על תנאי אסיר מספר 24601. שמו הוא ז'אן ולז'אן. ולז'אן, גיבור הרומן של ויקטור הוגו, יוצא למסע חייו כשהוא אוחז בידו כרטיס צהוב שעליו להציגו בפני כל, כרטיס אשר גורם לכל מי שפוגש בו שלא לבטוח בו... הוא אינו מצליח להתקבל לעבודה, ואפילו לא להשיג מקום לינה. חייו הופכים למורכבים יותר בשעה שהסוהר שפיקח עליו במשך כל תקופת מאסרו, ז'אבר, עוקב אחריו בקפדנות על מנת לוודא שהאסיר המשוחרר שומר על הכללים המגבילים שהוטלו עליו. ולז'אן, שאינו מסוגל להמשיך ולשאת את אות הקין שעל מצחו, בוחר לברוח ולהשאיר מאחור את עברו. הוא קורע את הכרטיס הצהוב, ויוצא לדרך חדשה תחת שם בדוי.  

שנים לאחר מכן, הוא הופך לראש עריית מונטריי והוא אף מנהל בית חורשת. אחת מן העובדות בבית החרושת, פאנטין, מפוטרת מעבודתה לאחר שחברותיה מגלות שהיא מגדלת בסתר ילדה מחוץ לנישואין. היא מואשמת בזנות ונזרקת לרחוב. על ערש דווי, מבטיח ולז'אן לפאנטין הגוססת, שיעשה הכל על מנת למצוא את בתה ולגדל אותה. הוא מוצא את קוזט הקטנה בפונדק דרכים, ואוסף אותה מצמד פונדקאים נוכלים - בני הזוג טנארדייה, לא לפני שהם סוחטים ממנו כסף רב בעבור שחרורה.  

שבע שנים לאחר מכן, 1832, פאריז. בעיר הגדולה מתגוררים כעת ולז'אן וקוזט, ז'אבר שדולק אחריהם על מנת לתפוס את האסיר המשוחרר שלא עמד בתנאי שחרורו, וכן בני הזוג טנארדייה ובתם אפונין, שנאלצו לסגור את הפונדק מטעמים כלכליים. על רקע הרחוב התוסס משמועות על הדחתו של הגנרל למארק, האדם היחיד בממשלה שדואג לעניים, נאספים הסטודנטים בבית הקפה, תחת הנהגתו של אנז'ורא, על מנת לתכנן מהפכה. הם רותמים את ההמון לרחוב ומקימים את המתרס לקראת המאבק בצבא.  לצד המערכה הצבאית נרקם סיפור אהבה משולש בין סטודנט רומנטיקן בשם מריוס, ובין קוזט ואפונין, סיפור האהבה שסופו בשבר מוחלט עבור האחד ואהבה נצחית עבור השניים האחרים.   

ההצגה זכתה בפרס "המחזמר הטוב של השנה". השחקן אמיר דדון זכה ב"פרס השחקן הטוב ביותר במחזמר" וערן עצמון, זכה בפרס "עיצוב התפאורה הטוב ביותר".     

 

 

הרקע הפוליטי-חברתי ל"עלובי החיים"

תנאי החיים של אנשי המעמדות הנמוכים בראשית המאה ה – 19 בצרפת, היו מחפירים. התעשיינים הצרפתיים, שניסו להתחרות בתעשייה הבריטית, המפותחת יותר, שילמו לעובדיהם משכורות רעב. כיוון שהתעשייה נשארה ביתית ברובה, הייתה פעולת האיגודים המקצועיים, להטבת תנאי השכר, נדירה מאוד. הענפים המשגשגים יותר של התעשייה הצרפתית היו מוצרי מותרות בלתי חיוניים, כמו תחרה עדינה, סרטי נוי, כלי חרסינה וריהוט. העניים עבדו עד 18 שעות ביממה כדי לפער את גופם ובתיהם של אלו שידם השיגה לרכוש חפצי מותרות. העם היה מאוכזב מהמהפכה של 1830.  ב"שלושה ימים מפוארים" בחודש יולי, שנת 1830, הוקמו בריקדות ברחובות פאריס והמלך צ'רלס העשירי הודח מכיסאו. בכך הסתיימה תקופת הרסטורציה המלכותית, שמדינות הברית כפו על צרפת לאחר האימפריה הנאפוליונית. העמלים חוללו את המהפכה אולם הבורגנים היו אלה שקצרו את פירותיה. כשניטל הכוח מידי האצולה, הפכה הבורגנות להיות מושלת בכיפה והושיבה על כס המלכות את לואי פיליפ, בן המעמד הבורגני, שהתהלך ברחובות פאריס כשהוא חבוש כבנקאי עשיר ואשר זכה לכינוי "מלך מטרייה". המוטו של התקופה היה – "היו עשירים"! אלו שהיו עשירים ממילא, המשיכו לצבור כסף וממשלתו של לואי פיליפ סירבה להתערב בענייני התעשייה.(בתקופתו נעשו רק שני ניסיונות לרפורמה חברתית). רק בשעה שהעובדים ניסו לתבוע שכר גבוה יותר ותנאי חיים אנושיים, גויסו המשטרה והצבא כדי לדכא את ההתקוממות.   

 

 

המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832

ברומן "עלובי החיים" של ויקטור הוגו מופיע תיאור השבועות שהובילו למרד הרפובליקני ואת שהתרחש באחת הבריקדות שהמשמר הלאומי צר עליהן. הרומן הוא בין התיאורים הספרותיים היחידים של ההתקוממות, אך אין שום ביסוס לתיאוריו של ויקטור הוגו, מפני שלמרות ששהה בפריז בזמן המרד, לא נטל בו חלק פעיל. בספרו, מציג הוגו את המהפכנים באור רומנטי וטוען שהסיבה לפרוץ ההתקוממות היא מסע הלוויה של הגנרל למרק. האמת היא, שזו הייתה רק הטענה שבה השתמשו המתקוממים כדי להכריז על פרוץ המרד. המרד הרפובליקני, היה התקוממות אנטי מונרכיסטית כושלת של רפובליקאים פריזאים, רובם סטודנטים, שהתרחשה מהחמישה ביוני ועד השישה ביוני, 1832.

המרד, שהיה ניסיון של הרפובליקאים להפיל את המונרכיה של יולי, הוא גילוי האלימות האחרון הקשור למהפכת יולי. לאחר מהפכת יולי עלתה ממשלת שמאל שביקשה להישען על שכבות רחבות בציבור ולתמוך בתנועות מהפכניות באירופה. אך משגברה התסיסה המהפכנית והרפובליקנית, פיטר המלך לואי פיליפ ממשלה זו ומינה במקומה ממשלה בעלת אופי ימני. בנוסף לדיכוי התנועה הרפובליקנית, בעיות כלכליות שנבעו מקציר גרוע בין השנים 1827 – 1832 הובילו למחסור במזון ולעלייה ביוקר המחייה. גם מגפת כולרה שפרצה בפריז בקיץ 1832, אשר גרמה למותם של 18,402 מתושבי העיר ופגעה בעיקר בשכונות העניות, גרמה להמונים לחשוד שהממשלה היא זו שהרעילה את הבארות. בין קורבנות המהפכה היו גם קזימיר פייר פרייה, ראש ממשלת צרפת והגנרל ז'אן מקסמליאן למרק, מראשי הרפובליקנים וציר באספה הלאומית. בזמן שלפרייה נערכה הלוויה ממלכתית, תכננו ארגוני האופוזיציה להפוך את הלוויה של גנרל למרק, אשר היה ידוע בתמיכתו בשכבות הנמוכות וברעיון הרפובליקני, למפגן כוח נגד המלך.

 ב-5 ביוני יצא מסע הלוויה של הגנרל למרק בליווי ראשי המפלגה הרפובליקנית, סטודנטים ופועלים. בגשר אוסטרליץ הניפו סטודנטים דגלים אדומים ויחידות המשמר הלאומי, שהוצבו ברחובות פריז במטרה לשמור על הסדר, ניסו לסלקם. ההתערבות של אנשי המשמר הלאומי והניסיון לחטוף את הדגלים מידי המורדים, הובילו לקטטה אלימה עם ההמונים שליוו את ארונו של הגנרל למרק. הצעירים שבאנשי האופוזיציה, הרפובליקאים, אשר כוונו על ידי אגודות חשאיות רפובליקניות, ניצלו את התערבות חיילי המלך במסע הלוויה. כשהם מלווים בגולים פולנים, איטלקים וגרמנים התכנסו סביב ארונו של הגנרל במטרה להכריז על הקמת רפובליקה. עם תחילת העימותים עם אנשי המשמר הלאומי הצליחו הסטודנטים יחד עם המוני הפועלים שהצטרפו אליהם להשתלט על מזרח פריז. שם, החלו להקים בריקדות וביצורים לקראת ההתקפה הצפויה של כוחות המשמר הלאומי.  

הידיעות על ההתקוממות הגיעו אל המלך לואי פיליפ ששהה באותה העת מחוץ לפריז. בליל ה-6 ביוני פקד המלך על הגנרל ז'ורז' מוטון לשחרר את מזרח פריז מידי המתקוממים. בבוקר נכנס הגנרל לעיר, מלווה בכוחות המשמר הלאומי וכוחות צבא שהובאו לפריז בלילה והחל לצור על הבריקדות. רובן  נהרסו במהירות, אך בקלוי סנט מרי התרחשו קרבות קשים שנמשכו לאורך כל היום, אשר גבו שמונה מאות הרוגים ופצועים לשני הצדדים. בחמש בערב, ביקשו ראשי האופוזיציה ממרקיז דה לה פאייט שיפנה למלך וישכנעו  לעצור את שפיכות הדמים בבירה. לה פייט נענה לבקשה וביחד עם פרנסואה ז'אן דומיניק אראגו ואודילון בארו, ראש הממשלה נפגש עם המלך בשלוש וחצי בצהרים לאחר שזה חזר מסקירת הכוחות ברחבי העיר. המלך סירב לקיים משא ומתן בטענה שהמתקוממים הובסו.   

תמונות מהצגה

סרטונים

עלובי החיים

עלובי החיים

ביקורות

"ההפקה הראשונה של 'עלובי החיים' שעלתה בארץ לפני כמעט שלושים שנה בתאטרון הקאמרי, זכורה כאחת הפסגות של התאטרון הישראלי באותה תקופה. זה רק הוסיף לאתגר הצפיות שעמד בפני היוצרים של ההפקה החדשה ב'הבימה'. הבמאי משה קפטן, והצוות המקצועי שעבד עמו, עמדו באתגר בהצלחה מרובה. זאת בזכות העבודה המופתית של המנהל המוסיקלי יוסי בן נון וכל הצוות המוכשר שעבד עמו, שהעניקו להפקה צליל עוצמתי, אבל בהיר ומדויק.

כמו כן, צוות המעצבים הוויזואלים, ערן עצמון - תפאורה, ילנה קלריך - תלבושות, קרן גרנק - תאורה ושי בונדר - וידאו ארט יצרו במה גמישה ויפהפיה. גם מעצבת התנועה מירי לזר, תרמה חלקה בתמונות הבמתיות המרשימות שבנתה. זהו הרקע לביצוע המוקפד של צוות השחקנים הגדול הכולל מבצעים הבאים מתחום השירה. מעל לכולם בולט אמיר דדון המגיש ביצוע רגיש, אנושי ועמוק בתפקיד הראשי של ז'אן ולז'אן. הוא שר בצורה מופלאה בקול טבעי וחם ומזדהה לחלוטין עם הדמות.

לסיכום: זו הצגה סוחפת ואיכותית, העומדת בסטנדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר ומעניקה לצופה חוויה מרוממת נפש ומרגשת בסיום.

שי בר-יעקב. "ידיעות אחרונות". 9.10.16

"הבמאי משה קפטן יצר הצגה מרהיבה ומרגשת, תוך הקפדה על כל האמצעים התאטראלים. במהלך ההצגה ישנן כמה תמונות בימתיות שנחרתות בזכרון, למשל זו המרגשת של פאנטין וז'אן ולז'אן בבית החולים, או תמונת הפונדק, כאשר ולז'אן מגיע לקחת את קוזט. קפטן התמקד בסיפור האנושי, בדמויות ובמסר החברתי כך שהשואו לא מאפיל על העיקר.

מחשבה שעולה בתום ההצגה היא, שאף שחלפו מאתיים שנה מכתיבת הסיפור, נושאים כמו פערים חברתיים ומעמדות, גורלו של החלש בחברה ושאלות מוסר כגון: האם באמת ניתן לנקות אדם מאות קלון שדבק בו או שלעולם עברו ירדוף אותו, עדיין רלוונטיים. זו הפעם השלישית שהמחזמר מועלה בהפקה מקצועית בישראל אך ללא ספק זאת המושקעת שבהן.

קפטן הצטיין בליהוק קאסט יוצא דופן. הבחירה באמיר דדון לתפקיד האסיר (המשוחרר) מספר 1 של התיאטרון היא הברקה שהוכיחה את עצמה בגדול. דדון כובש את הקהל מהרגע הראשון בזכות נוכחותו הבימתית המרשימה. באמצעות יכולת גבוהה להגיש טקסט בקולו יוצא הדופן שחודר ללב, הוא רוקם בדיוק רב את דמותו וסיפור חייו של ולז'אן.

לצידו, צוות נפלא של עשרות שחקנים, זמרים ורקדנים. יש לציין את יגאל שדה המעולה כז'אבר, עידו ברטל הנהדר כאנז'ורא מנהיג המרד, מירי מסיקה המרגשת והנוגעת ללב כפאנטין, רוני דלומי הנפלאה כאפונין והראל סקעת המצוין כמריוס. בתוך הדרמה יש גם אתנחתות קומיות שאותן מספקים בעלי הפונדק חנה לסלאו ואבי קושניר הנפלאים.

הנוסח העברי של אהוד מנור, מחזיק בהצלחה גם אחרי שלושים שנה ומתנגן בטבעיות על ידי השחקנים. המנהל המוסיקלי יוסי בן נון שמר על התזמור, המורכבות והריגוש של המוסיקה, הבמה שעיצב ערן עצמון מרשימה ומעשירים אותה קטעי הוידאו ארט והתאורה, התלבושות של ילנה קלריך מוקפדות ומרהיבות ותואמות מאוד לתקופה, והתנועה שעיצבה בכשרון מירי לזר משתלבת בסיפור ובקצב שלו היטב ומבלי להשתלט כפי שקורה פעמים רבות במחזות זמר.

מאיה נחום שחל, "כלכליסט". 10.10.16