עלובי החיים

נגנים:

כינור: ויטה מנדלשטם/אינה טיליס
ויולה: סבטלנה לנסמן/מרינה מדבדב
צ'לו: יוליה פישר/יעקב גלוזמן
קונטרבס: טליה הורביץ
חליל: נעם דבסטר/עומר ליכטר
קלרניט: עדי יערי/ שחר טננבאום
אבוב וקרן אנגלית: נדז'דה דרפקינה/בר צימרמן
חצוצרה: טל הרשקוביץ'/צח גרטנר
קרן 1: צביקי מורן/עופר עציוני 
קרן 2: גל גוטמן
טרומבון: דיויד קורץ/יעקב שיינדורף
קלידים: גיורא ליננברג/ליאור רונן
קלידים: שחר גלזר/עדי דויטש
תופים: מיכל רהט
כלי הקשה: יוני גבעוני  

לאחר 19 שנים בכלא, בעוון גניבת שני ככרות לחם ונסיון בריחה מן הכלא, נשתחרר על תנאי אסיר מספר 24601. שמו הוא ז'אן ולז'אן. ולז'אן, גיבור הרומן של ויקטור הוגו, יוצא למסע חייו כשהוא אוחז בידו כרטיס צהוב שעליו להציגו בפני כל, כרטיס אשר גורם לכל מי שפוגש בו שלא לבטוח בו... הוא אינו מצליח להתקבל לעבודה, ואפילו לא להשיג מקום לינה. חייו הופכים למורכבים יותר בשעה שהסוהר שפיקח עליו במשך כל תקופת מאסרו, ז'אבר, עוקב אחריו בקפדנות על מנת לוודא שהאסיר המשוחרר שומר על הכללים המגבילים שהוטלו עליו. ולז'אן, שאינו מסוגל להמשיך ולשאת את אות הקין שעל מצחו, בוחר לברוח ולהשאיר מאחור את עברו. הוא קורע את הכרטיס הצהוב, ויוצא לדרך חדשה תחת שם בדוי.  

שנים לאחר מכן, הוא הופך לראש עריית מונטריי והוא אף מנהל בית חורשת. אחת מן העובדות בבית החרושת, פאנטין, מפוטרת מעבודתה לאחר שחברותיה מגלות שהיא מגדלת בסתר ילדה מחוץ לנישואין. היא מואשמת בזנות ונזרקת לרחוב. על ערש דווי, מבטיח ולז'אן לפאנטין הגוססת, שיעשה הכל על מנת למצוא את בתה ולגדל אותה. הוא מוצא את קוזט הקטנה בפונדק דרכים, ואוסף אותה מצמד פונדקאים נוכלים - בני הזוג טנארדייה, לא לפני שהם סוחטים ממנו כסף רב בעבור שחרורה.  

שבע שנים לאחר מכן, 1832, פאריז. בעיר הגדולה מתגוררים כעת ולז'אן וקוזט, ז'אבר שדולק אחריהם על מנת לתפוס את האסיר המשוחרר שלא עמד בתנאי שחרורו, וכן בני הזוג טנארדייה ובתם אפונין, שנאלצו לסגור את הפונדק מטעמים כלכליים. על רקע הרחוב התוסס משמועות על הדחתו של הגנרל למארק, האדם היחיד בממשלה שדואג לעניים, נאספים הסטודנטים בבית הקפה, תחת הנהגתו של אנז'ורא, על מנת לתכנן מהפכה. הם רותמים את ההמון לרחוב ומקימים את המתרס לקראת המאבק בצבא.  לצד המערכה הצבאית נרקם סיפור אהבה משולש בין סטודנט רומנטיקן בשם מריוס, ובין קוזט ואפונין, סיפור האהבה שסופו בשבר מוחלט עבור האחד ואהבה נצחית עבור השניים האחרים.   

ההצגה זכתה בפרס "המחזמר הטוב של השנה". השחקן אמיר דדון זכה ב"פרס השחקן הטוב ביותר במחזמר" וערן עצמון, זכה בפרס "עיצוב התפאורה הטוב ביותר".     

הרקע הפוליטי-חברתי ל"עלובי החיים"

תנאי החיים של אנשי המעמדות הנמוכים בראשית המאה ה – 19 בצרפת, היו מחפירים. התעשיינים הצרפתיים, שניסו להתחרות בתעשייה הבריטית, המפותחת יותר, שילמו לעובדיהם משכורות רעב. כיוון שהתעשייה נשארה ביתית ברובה, הייתה פעולת האיגודים המקצועיים, להטבת תנאי השכר, נדירה מאוד. הענפים המשגשגים יותר של התעשייה הצרפתית היו מוצרי מותרות בלתי חיוניים, כמו תחרה עדינה, סרטי נוי, כלי חרסינה וריהוט. העניים עבדו עד 18 שעות ביממה כדי לפער את גופם ובתיהם של אלו שידם השיגה לרכוש חפצי מותרות. העם היה מאוכזב מהמהפכה של 1830.  ב"שלושה ימים מפוארים" בחודש יולי, שנת 1830, הוקמו בריקדות ברחובות פאריס והמלך צ'רלס העשירי הודח מכיסאו. בכך הסתיימה תקופת הרסטורציה המלכותית, שמדינות הברית כפו על צרפת לאחר האימפריה הנאפוליונית. העמלים חוללו את המהפכה אולם הבורגנים היו אלה שקצרו את פירותיה. כשניטל הכוח מידי האצולה, הפכה הבורגנות להיות מושלת בכיפה והושיבה על כס המלכות את לואי פיליפ, בן המעמד הבורגני, שהתהלך ברחובות פאריס כשהוא חבוש כבנקאי עשיר ואשר זכה לכינוי "מלך מטרייה". המוטו של התקופה היה – "היו עשירים"! אלו שהיו עשירים ממילא, המשיכו לצבור כסף וממשלתו של לואי פיליפ סירבה להתערב בענייני התעשייה.(בתקופתו נעשו רק שני ניסיונות לרפורמה חברתית). רק בשעה שהעובדים ניסו לתבוע שכר גבוה יותר ותנאי חיים אנושיים, גויסו המשטרה והצבא כדי לדכא את ההתקוממות.   

המרד הרפובליקני בפאריס של יוני 1832

ברומן "עלובי החיים" של ויקטור הוגו מופיע תיאור השבועות שהובילו למרד הרפובליקני ואת שהתרחש באחת הבריקדות שהמשמר הלאומי צר עליהן. הרומן הוא בין התיאורים הספרותיים היחידים של ההתקוממות, אך אין שום ביסוס לתיאוריו של ויקטור הוגו, מפני שלמרות ששהה בפריז בזמן המרד, לא נטל בו חלק פעיל. בספרו, מציג הוגו את המהפכנים באור רומנטי וטוען שהסיבה לפרוץ ההתקוממות היא מסע הלוויה של הגנרל למרק. האמת היא, שזו הייתה רק הטענה שבה השתמשו המתקוממים כדי להכריז על פרוץ המרד. המרד הרפובליקני, היה התקוממות אנטי מונרכיסטית כושלת של רפובליקאים פריזאים, רובם סטודנטים, שהתרחשה מהחמישה ביוני ועד השישה ביוני, 1832.

המרד, שהיה ניסיון של הרפובליקאים להפיל את המונרכיה של יולי, הוא גילוי האלימות האחרון הקשור למהפכת יולי. לאחר מהפכת יולי עלתה ממשלת שמאל שביקשה להישען על שכבות רחבות בציבור ולתמוך בתנועות מהפכניות באירופה. אך משגברה התסיסה המהפכנית והרפובליקנית, פיטר המלך לואי פיליפ ממשלה זו ומינה במקומה ממשלה בעלת אופי ימני. בנוסף לדיכוי התנועה הרפובליקנית, בעיות כלכליות שנבעו מקציר גרוע בין השנים 1827 – 1832 הובילו למחסור במזון ולעלייה ביוקר המחייה. גם מגפת כולרה שפרצה בפריז בקיץ 1832, אשר גרמה למותם של 18,402 מתושבי העיר ופגעה בעיקר בשכונות העניות, גרמה להמונים לחשוד שהממשלה היא זו שהרעילה את הבארות. בין קורבנות המהפכה היו גם קזימיר פייר פרייה, ראש ממשלת צרפת והגנרל ז'אן מקסמליאן למרק, מראשי הרפובליקנים וציר באספה הלאומית. בזמן שלפרייה נערכה הלוויה ממלכתית, תכננו ארגוני האופוזיציה להפוך את הלוויה של גנרל למרק, אשר היה ידוע בתמיכתו בשכבות הנמוכות וברעיון הרפובליקני, למפגן כוח נגד המלך.

 ב-5 ביוני יצא מסע הלוויה של הגנרל למרק בליווי ראשי המפלגה הרפובליקנית, סטודנטים ופועלים. בגשר אוסטרליץ הניפו סטודנטים דגלים אדומים ויחידות המשמר הלאומי, שהוצבו ברחובות פריז במטרה לשמור על הסדר, ניסו לסלקם. ההתערבות של אנשי המשמר הלאומי והניסיון לחטוף את הדגלים מידי המורדים, הובילו לקטטה אלימה עם ההמונים שליוו את ארונו של הגנרל למרק. הצעירים שבאנשי האופוזיציה, הרפובליקאים, אשר כוונו על ידי אגודות חשאיות רפובליקניות, ניצלו את התערבות חיילי המלך במסע הלוויה. כשהם מלווים בגולים פולנים, איטלקים וגרמנים התכנסו סביב ארונו של הגנרל במטרה להכריז על הקמת רפובליקה. עם תחילת העימותים עם אנשי המשמר הלאומי הצליחו הסטודנטים יחד עם המוני הפועלים שהצטרפו אליהם להשתלט על מזרח פריז. שם, החלו להקים בריקדות וביצורים לקראת ההתקפה הצפויה של כוחות המשמר הלאומי.  

הידיעות על ההתקוממות הגיעו אל המלך לואי פיליפ ששהה באותה העת מחוץ לפריז. בליל ה-6 ביוני פקד המלך על הגנרל ז'ורז' מוטון לשחרר את מזרח פריז מידי המתקוממים. בבוקר נכנס הגנרל לעיר, מלווה בכוחות המשמר הלאומי וכוחות צבא שהובאו לפריז בלילה והחל לצור על הבריקדות. רובן  נהרסו במהירות, אך בקלוי סנט מרי התרחשו קרבות קשים שנמשכו לאורך כל היום, אשר גבו שמונה מאות הרוגים ופצועים לשני הצדדים. בחמש בערב, ביקשו ראשי האופוזיציה ממרקיז דה לה פאייט שיפנה למלך וישכנעו  לעצור את שפיכות הדמים בבירה. לה פייט נענה לבקשה וביחד עם פרנסואה ז'אן דומיניק אראגו ואודילון בארו, ראש הממשלה נפגש עם המלך בשלוש וחצי בצהרים לאחר שזה חזר מסקירת הכוחות ברחבי העיר. המלך סירב לקיים משא ומתן בטענה שהמתקוממים הובסו.