ארכיון תיאטרון הבימה
בנדיבות: עדנה וארנן גבריאלי
יוצרים
- מאת: אדוארד אוֹלבּי
- תרגום: דורי פרנס
- בימוי: אילן רונן
- תפאורה: ניב מנור
- תלבושות: ילנה קלריך
- תנועה ועריכה מוסיקלית: יותם קלו ליבנה
- תאורה: מאיר אלון
שחקנים
על ההצגה
ג'ורג', פרופסור להיסטוריה ואשתו מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה, מארחים זוג צעיר - ביולוג שאפתן שהצטרף לסגל המרצים ואשתו השברירית. הרביעייה עוברת מסע ארוך אל תוך הלילה, הכולל שעשועים אכזריים ומסוכנים. חילופי הדברים האלימים חושפים את מערכות היחסים בין בני הזוג. האורחים הופכים לכלי נשק במאבק הפראי של המארחים, מאבק המנהל ביניהם כל חייהם. הדיאלוג השנון והמבריק מגלה את הפנים האמתיות המסתתרות מתחת למוסכמות החברתיות. הוא מאלץ את הדמויות להגיע עד לתהומות הכנות, גם אם היא מכאיבה, ומצליח לרגש, לעורר מחשבה, להצליף ולהצחיק.
כאשר אני מרגיש שהגיע הרגע, אני מתיישב וכותב
כשאני כותב, אני לא חושב על סגנון מסוים או על אסכולה זו או אחרת. לאחר שנולד בי רעיון, אני מגלגל אותו בתוכי במשך חצי שנה, עד שנה. הדמויות קורמות עוד וגידים ונעשות בדמיוני ממשיות יותר מבני אדם חיים. וכאשר אני מרגיש שהגיע הרגע, אני מתיישב וכותב – מהר, ארבע חמש שעות ליום. שבעה ימים בשבוע. ביום אני כותב עשרה עמודים. את 'ווירג'יניה וולף' כתבתי בשבעה שבועות. אני מתקן מעט מאוד, היצירה כבר מוכנה בראשי, הדמויות התחילו לדבר עוד לפני שהעליתי את המילים הראשונות על הנייר. אני אף פעם לא משכתב. על כל פנים, לא הרבה. אני חושב שאני עושה את כל השכתובים בראש לפני שאני ניגש לעצם כתיבת המחזה. המחזות שלי גמורים עוד לפני שהם מגיעים מתת ההכרה שלי להכרה. ברגע שאני מוכן לשים את המחזה על הנייר, אני יודע שאני יכול לסמוך על הדמויות שהן כבר תכתובנה את המחזה בשבילי. אז אני לא כופה את עצמי עליהן. אני נותן להן להגיד ולעשות מה שהן רוצות. אחר כך, בחזרות, אני עושה שינויים. את 'ווירג'יניה', למשל, קיצרתי בתשעה עמודים.
מתוך ראיונות שנערכו עם אדוארד אולבי בשנים 1964 ו – 2005.
להפעיל את דמיונו של הקהל ולעורר אותו למחשבה
כאשר הועלה לראשונה בישראל המחזה הגאוני של אדוארד אולבי לפני 53 שנה ב"הבימה", הוא עורר סערה גדולה. המרכיבים הפרובוקטיביים שבו, שברו את כל המוסכמות ביחס למה מותר ומה אסור לעשות ולומר על בימת התיאטרון, בכל הנוגע לתא המשפחתי. מאז, הפך המחזה המועלה בדרך כלל בסלון בסגנון שנות ה - 60, עם הספרייה עמוסת הספרים של ג'ורג, הכורסה, הספה ושולחן הסלון של מרתה ובקבוקי המשקה, לסוג של קלאסיקה שאיש לא ערער עליה. השאלה שהעסיקה אותי, היא האם האמירה של המחזה הנפלא הזה עדיין נוקבת ומרגשת כפי שהוצגה לראשונה. כאשר הנהלת התיאטרון פנתה אלי בהצעה לביים את ההצגה באולם ברטונוב, חשבתי שזה רעיון מצוין לעצב הצגה מודרנית המתרחשת היום, שמנהלת דיאלוג עם הקהל של 2018 . אני אישית אוהב את האולם הזה, שהיה לי העונג לביים בו שתי ההצגות יוצאות דופן - "הסוחר מוונציה" ו"יהוא", בשל מערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין ההצגה ובין הקהל. בהפקה הנוכחית החלטתי, יחד עם התפאורן ניב מנור, לעצב את החלל כך שהקהל יושב מסביב לסלון של מרתה וג'ורג' ומציץ מקרוב על כל פעולה ותנועה הכי אינטימית שלהם על הבמה. גם עבור השחקנים, המוקפים בקהל מארבעה צדדים, זו חוויה משחקית שונה ומאתגרת. הסלון איננו מעוצב עוד בצורה ריאליסטית, כמקובל בכל יתר ההפקות שנעשו בארץ עד היום. הוא נראה יותר כמו זירת האבקות של שני המינים, שאין בה יותר משתי ספות ושני שולחנות מודרניים מעוצבים, המצוידים בבקבוקי שתייה ודלי קטן לקרח. עיצוב הבגדים של ילנה קלריך, מעצבת הבית של הבימה, הותאם אף הוא ל - 2018 ויחד עם צבעי השחור והלבן על הרצפה הלבנה, מעניקים לכל ההפקה מימד סמלי יותר, המפעיל את דמיונו של הקהל ומעורר אותו למחשבה.
אילן רונן, יולי 2018
מי מפחד מווירג'יניה וולף בישראל?
בשנת 1965 עלה המחזה בבכורה בתיאטרון "הבימה", בתרגומה של תרצה אתר ובבימויו של היי קיילוס. ההפקה הנועזת ההיא, שחודשה על ידי אותו צוות ב"הבימה" ב–1976, היתה לשם דבר בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי. מרים זוהר ומישא אשרוב גילמו את מרתה וג'ורג' ואילו את הני וניק, הזוג המבקר אותם, גילמו דליה פרידלנד ואלכס פלג. "התיאטרון שיקבל עליו את סגנון הדיבור הנקלה של 'גיבורי' אדוארד אלבי עלול להפך למועדון של ניבול פה, ולא יוכל לטעון לתפקיד של מורה דרך אתי ואסתטי של הדור", כתב ד"ר חיים גמזו, מבקר התיאטרון של "הארץ", שאמנם שיבח את המשחק והבימוי אך ציין כי "ניבול הפה עולה בהצגה זו בקרשצ'נדו מסחרר ועתה לא נשאר להם, למחזאים ה'מודרניים', אלא להעלות על הבמה את בזיון המעשים לאחר כלימת המלים". גילום דמותה של מרתה הוא אחד מתפקידיה הגדולים של זוהר, כלת פרס ישראל, ששיחקה את התפקיד פעמיים בהבימה בבימוי היי קיילוס ושבה לשחק אותו בפעם השלישית בבית ליסין ב–1988, בבימויו של מייקל מיצ'ם. "אף מחזה שאולבי כתב לא מתקרב ל'מי מפחד מווירג'יניה וולף' מבחינת החוזק שלו, האמירה וסיפור הבן שאינו קיים. לא רציתי לשחק בו בהתחלה, קראתי אותו ואמרתי שאני כל כך רחוקה ממרתה. איך אני יכולה לשחק אותה? זו היתה מלאכת מחשבת מבחינת הכתיבה, מחזה רענן, מיוחד, חדשני. לאורך ההצגה היתה דממה, הקהל לא היה רגיל לשפה בוטה כל כך ב"הבימה" של רובינא ומסקין, שבו נהגו לשחק מחזות קלאסיים. כאשר נאמרו על הבמה ביטויים כמו 'לך תזדיין' ואמרות בוטות אחרות, נשמעו באולם קולות תדהמה. זה אמנם מחזה ארוך, אך הוא לא שיעמם לרגע ויישאר לנצח".
מתוך המאמר "מת המחזאי האמריקאי אדוארד אולבי, מחבר "מי מפחד מווירג'יניה וולף" מאת יאיר אשכנזי. עיתון "הארץ", 17.09.2016
תמונות מהצגה
סרטונים
ביקורות
"מי מפחד מוירג'יניה וולף" נחשב לאחד המחזות הטובים של המחזאי האמריקאי החשוב אדוארד אלבי, מחזה שנהפך לקלאסיקה.
בתיאטרון 'הבימה' בחרו להעלות את המחזה בבימויו של אילן רונן באולם 'ברטונוב'. זו בחירה מצויינת. האולם הזה מתאים למחזה גם בשל המרתפיות שלו, הירידה למטה, המתאימה לתוכן המחזה שהוא התגלמות נהדרת של 'האני התחתון', 'האיד' שפורץ אצל מרתה וג'ורג' כלפי חוץ והופך את המחזה לעז ואמיץ. בנוסף, הקהל יושב בארבעה צדדים, ממש כמו בזירת קרב. ואכן, המחזה הוא קרב מותח שבו הצופה מזדהה ומסתייג עם כל דמות.
הדמות של מיצי, שמגלמת דניאל גל, היא הקצנה של האישה הנוירוטית שהכל מודחק אצלה. זו דמות שמעוררת רחמים וגל מגלמת אותה באופן חינני. קטע "האילתור" של הריקוד, הוא מקסים.
רוי מילר כניק, משכנע מאוד. יש לו קטעים של גבריות טווסית, אלא שהוא בונה את זה בכוונה בגיחוך מסויים, כגבר הצעיר, האמביציוזי אך התמים. תענוג להסתכל באופן שבו נכנס לדמות כל כולו, באופן מאוד פיזי ואינטליגנטי בו זמנית, עם נוכחות גדולה. גם קטע הריקוד שלו עם מרתה, הוא נפלא: מעביר בתנועה מידע רגשי רב כל כך.
גיל פרנק, רהוט ומלא הפתעות משחקיות ופיתולים דרמטיים עשויים היטב. לעיתים, מרוב הפיתולים היו חסרים אצלו רגעי כאב. עם זאת, הוא מצליח להעביר, לצד הלעג למרתה, גם את הדאגה והאהבה שלו אליה.
מאיה מעוז כמרתה. קשה לתאר במילים את ההופעה הכריזמתית והסוחפת שלה. מעוז נכנסה לדמות הזאת כמי שקופצת ראש למים סוערים ועמוקים, טובעת בהם מרצון, ואחר כך עולה וצפה, ואפילו עפה. היא מפליאה בפיתולים דרמטיים כמו אומנית קרקס, גמישה וחזקה, אנרגטית ובלתי ניתנת לעצירה. מרתה שלה, שהיא גם אישית ומקורית, היא יותר ממפגן של שחקנית מוכשרת מאוד. זו עבודה משחקית עמוקה, שמעידה על שחקנית חכמה ואינטואיטיבית כל כך. כל רגע שלה על הבמה הוא מלא לגמרי והיא מרגשת עד דמעות.
הצגה מיוחדת במינה, גם משום שמעוז, למרות היותה מלכתחילה מוקד המחזה כמרתה, לרגע לא "גונבת" את הבמה לפרטנרים שלה. היא מקשיבה, נותנת מקום. זה הדבר שהופך את המשחק שלה למשהו באמת בלתי רגיל ואותה לשחקנית נדירה.
"ההפקה החדשה שביים אילן רונן בתיאטרון 'הבימה' מוותרת על חלק גדול מהמעטפת הריאליסטית של הסיפור כדי להתמקד בעבודת השחקנים. בתוך זירת התגוששות מנימליסטית שבנה רונן בעזרת מעצב התפאורה ניב מנור, הוא מוציא מרביעית השחקנים שעמדה לרשותו את המיטב.
רוי מילר ודניאל גל מתוקים ותמימים כזוג האורחים הנבוכים ההולכים ונשאבים לתוך העולם חסר הגבולות של מרתה וג'ורג'.
גיל פרנק כג'ורג' הציני והעייף, בונה דמות אנושית וסימפטית. לאורך הערב מצליח פרנק לפתח את דקויות ההבעה של פניו לשיא מרתק - חמישים גוונים של אירוניה, התנשאות, כעס והשפלה.
מאיה מעוז כמרתה, מייצרת מופע אימים יצרי, שברגע הראשון נראה קצת עוצמתי מדי, אבל מוצא את האיזון הנכון שלו בין רגש לרעש בהמשך. משחקה הפרוע נע בטבעיות בין החושניות של מרתה לתוקפנות הוולגארית שלה, אבל לטעמי היה מקום להכניס למשחקה עוד כמה רמזים לחולשתה של הדמות כדי שנוכל לחוש בילדה האבודה, המסתתרת מאחורי מסכת המפלצת.
בסיכומו של דבר, מדובר בהצגה מרתקת ומרשימה, המצדיקה את המוניטין המתמשך של המחזה האלמותי שנותר חד כתער, חכם ומרגש גם כעבור חצי מאה.