ליזיסטרטה - פנטזיה קומית על שלום

הקומדיה הקלאסית של אריסטופנס בעיבוד חדש ומפתיע. חבורת גנרלים נקראת בפקודה לשחק את המחזה "ליזיסטרטה". הם נדרשים לגלם חבורת נשים, באתונה של המאה החמישית לפנה"ס, שבהנהגתה של ליזיסטרטה, פותחות בשביתת מין כנגד בעליהן עד שאלה יפסיקו את המלחמה ויעשו שלום. לא זו בלבד שהגנרלים נאלצים לשחק נשים במחזה אנטי-מלחמתי ופמיניסטי, אלא שעל מקהלת הגברים הנבוכה הזאת מנצחת בגאון ולמרבה האימה - אישה. אין להם מושג בתיאטרון או בעשיית שלום אך תחת שרביטה, הם מוצאים עצמם מגלמים את הנשים השובתות ואת בעליהן, סרבני השלום, במסע תיאטרלי שהוא התגשמות החרדה הכי הגדולה שלהם ואולי התקווה הכי גדולה של כולנו.

כולם מדברים על שלום? אודי בן משה

איך מדברים על שלום. על כמיהה לשלום. בתוך אווירת-הייאוש ותחושות האין מוצא שבה אנו חיים, בין הספקנות שאחזה בנו לציניות והחידלון שמתעוררים כשרק מזכירים אותו, אפילו בצחוק - איך מעלים היום את "ליזיסטרטה" באופן המכיל את התחושות האלה . הרי זה מחזה עלינו, הנושא בלבנו, הוא חיינו לאורך שנים. דורות. איך משחקים מחזה שוחר שלום באווירת ה״אין עם מי לדבר״ ו-״איזה שלום, איזה?״. איך מכילים את כל התחושות האלה ושומרים על אותנטיות? ביקשתי למצוא פלטפורמה שעליה ניתן להעניק להן פיתחון פה ולב. להעלות את המחזה על הנשים שפותחות בשביתת מין כנגד הגברים עד שאלה יעשו שלום, אבל לספר גם את סיפורם של הגברים המאותגרים, הציניים והעסוקים עד צוואר בביטחון ; לעבוד עם דימוי שמבטא את התחושה הרווחת, שקיימת גם בבסיס המחזה - שלום זה לנשים. הרי בבסיסו, הפחד שלנו כחברה הוא- ״אם נעשה שלום ידפקו אותנו״, סליחה על הביטוי. ומי הם הנציגים המובהקים של הספקנות והפקפוק אם לא הגנרלים שלנו. לכן הבה נציב אותם על הבמה וניצור מהתלה תיאטרלית שתכריח אותם להתמודד עם החרדה הכי גדולה שלהם : אבדן שליטה פומבי בשדה קרב לא נודע- ישחקו הגנרלים לפנינו נשים על בימת תיאטרון במחזה על שלום. את הדימוי התיאטרלי מאפשר לנו הגאון אריסטופנס , שבמחזהו רוקח כבר במאה החמישית לפנה"ס תמהיל של פמיניזם, מ'אצואיזם, מיליטריזם והומניזם ומציב בפנינו מראה שמשקפת את תחושת הפחד מפני ניסיון לעשות שלום.

ליזיסטרטה כסמל / ד"ר אמירה גלבלום

לכאורה הסיפור ידוע. המלחמה נחשבה כעניין של גברים: גברים לחמו בגברים, לבדם, או יחד עם גברים אחרים, למען מטרות שהוגדרו בידי גברים. ההשתתפות במלחמה הקנתה פריבילגיות פוליטיות וחברתיות. בשלב ראשון — על פי היררכיה מעמדית, ובעידן המודרני — על פי היררכיה מגדרית. בתהליך הדמוקרטיזציה נכללו כל הגברים הכשירים, ללא קשר לרכושם, במעמד הלוחמים, כמרכיב של זכויותיהם/חובותיהם כאזרחים. הנשים — ללא קשר למעמדן החברתי — הודרו עד לפני זמן לא רב, ממעמד הלוחמים. בעקבות כך נפגעו זכויותיהן כאזרחיות ונפגעה יכולתן לרכוש עמדות כוח בפוליטיקה ובמידה רבה גם בכלכלה. וזאת, למרות שתמיד היה לנשים חלק במאמץ המלחמתי: אם בחזית, במילוי תפקידי עזר במערך הלוחם, או כחלק מן המערך הלוגיסטי, במתן שירותים רפואיים או שירותי מין, ואם בעורף, בתחזוקת העורף, בחיזוק המורל, בחינוך חיילי העתיד וכו'. למרות השינויים ההיסטוריים, נותר החיבור הזה בין מלחמה ומגדר — קבוע ויציב למדי: הגבר היה באופן פוטנציאלי, גם אם לא תמיד בפועל, לוחם, ועובדה זו, שמתוקפה היה עליו לסכן את חייו, הקנתה לו את הזכות לקחת חלק בקביעת המדיניות. הדעה הרווחת הייתה שהגבר לוחם, כלומר הוא חזק וגיבור; האשה אינה לוחמת ומכאן שהיא חלשה וזקוקה להגנה (ועל הגנה משלמים). עליה לשתוק ולתמוך בגברים הלוחמים. חלוקת עבודה חברתית זו הניבה שלל דימויים מוכרים שהפכו כמעט לטבע שני: גבר = כוח, אלימות, גבורה; אשה = פסיביות, חולשה, רגשנות. קישור מגדרי זה לנושא המלחמה חיזק ושכפל את יחסי הכוח המגדריים בחברה ואת הדרת האשה מאזרחות שוות זכויות. הנשים הבינו את המלכודת הזו וכך נוצר הקשר שבין פמיניזם לפציפיזם. במשך השנים נשים ביטאו התנגדות למלחמה לא רק מתוך גישה הומניסטית–אוניברסלית, אלא גם מתוך ראיית המלחמה כעניין המקבע את מעמדן המשני בחברה. חלקן התנגדו למלחמה תוך אימוץ הדימויים וההנחות המקובלים: נשים מעצם טבען שואפות לשלום, ולכן עליהן מוטלת המשימה של ניהול המאבק למען השלום. אחרות הרחיבו את גבולות השיח בנושא המלחמה והצביעו על כך שזו אינה מנותקת מן החברה האזרחית, ושחברה המאמצת ערכי כוחנות ומיליטריזם — לעולם לא תאפשר שוויון זכויות אמיתי לנשים. אין זה מפתיע אפוא שהפמיניסטיות עטו על סיפורה של ליזיסטרטה כמוצאות שלל רב וראו בו דוגמה וסמל לא רק לחלוקה המגדרית של גברים/מלחמה ונשים/שלום, אלא גם תקדים לפעולת נשים ולסולידריות של נשים במאבק נגד תופעת המלחמה. כזכור, במחזה של אריסטופאנס עושות נשות אתונה ונשות ספרטה יד אחת בהכריזן על שביתת מין — שתיפסק רק אם יפסיקו הגברים את מעשי האיבה שבין שתי הערים. השביתה משיגה את שלה ובא הקץ למלחמה. אבל ליזיסטרטה, יוזמת השביתה ומנהיגתה, היא דמות ספרותית.

ומה עשו נשים בשר ודם? בשנת 1408 ביכתה המשוררת האיטלקיה כריסטין דה פיזן (de Pizan) את מלחמת מאה השנים כטרגדיה אוניברסלית; בעקבות הדיווחים על הטבח במלחמת קרים (1856-1853) יצאה הסופרת השוודית פרדריקה ברמר (Bremer) בקריאה נרגשת לנשות כל האומות כולן להתאחד תחת עקרון האהבה והחסד הנוצרי ולמחות נגד המלחמה. פלורנס נייטינגייל (Nightingale) השפיעה על ניסוח אמנת ז'נבה של שנת 1864. במהלך מלחמת העולם הראשונה התכנסו מאות נשים ממדינות שנלחמו זו בזו לקונגרס שלום של נשים והקימו תנועת שלום בינלאומית, שקישרה בין המאבק במלחמה לבין המאבק לשוויון זכויות לנשים. הייתה זו מחאה נגד המלחמה באמצעות פעולה פוליטית. ערב מלחמת העולם השנייה פרסמה וירג'יניה וולף (Woolf) את המסה שלוש גינאות, שכללה קריאה חדה וברורה לא רק נגד המלחמה, אלא גם נגד הלאומיות. הייתה זו מחאה נגד המלחמה באמצעות המילים. במרס 1965, עמדה אליס הרץ (Herz), פליטה מגרמניה הנאצית, בת 82, בפינת רחוב בדטרויט, והציתה עצמה במחאה על כך ש"מעצמה גדולה מנסה למחוק מדינה קטנה (וייטנם) ללא סיבה". הייתה זו מחאה נגד המלחמה באמצעות פעולה אישית. בשורות הבאות אסקור את התפתחות הביטויים הפוליטיים של מחאת נשים במערב נגד המלחמה. נשים התארגנו למאבק פוליטי — הן במאבק למען זכויות הנשים והן בקריאה להביא קץ למלחמות — אחרי עידן המהפכות, בסוף המאה ה-18. הופעתן בזירה הפוליטית והאזרחית קשורה לכינון המדינה המודרנית, שאחד התוצרים שלה היה האזרחות המודרנית. או אז התברר שזכות הבחירה אינה זכות אוניברסלית. הנשים הודרו מאזרחות מלאה במדינה המודרנית החדשה. אחד הנימוקים המרכזיים להדרתן היה שהנשים אינן לוקחות חלק בשירות הצבאי ולכן הן אינן זכאיות לשוויון פוליטי מלא. את תהליך ההדרה הזה ליוותה אידיאולוגיית הספֵירות הנפרדות שהדגישה את השוני "הטבעי" שבין המינים. מקום האשה נקבע והוגבל לספירה הפרטית, בעוד מקומו "הטבעי" של הגבר — בספירה הציבורית. הפנמת אידיאולוגיית הספירות הנפרדות גם בידי הנשים, הקשתה עליהן לנהל מאבק להשגת זכויות ולהשתתפות בזירה הציבורית על בסיס עקרון השוויון בין בני האדם. קל ויעיל יותר היה לתבוע זכויות דווקא בשם השוני. וכך הן אמנם עשו, על פי רוב, אך הן נתקלו במכשולים אופייניים לאותם זמנים: מנהיגים גברים, שהחזיקו בהשקפות מקובלות על הנשים כשייכות לספירה הפרטית, מנעו מהן לקחת חלק בפעילות פוליטית ודחקו אותן אל מאחורי הקלעים. בתגובה, הוקמו אגודות לנשים בלבד — לשלום ולפירוק מנשק, שלרוב קראו להתנגד למלחמה בנימה מטרנליסטית ואוונגליסטית.

בשנת 1889 פרסמה ברטה פון זוטנר (Suttner) את ספרה הניחו את הנשק (Nieder die Waffen) שהפך לרב–מכר בין לאומי. טולסטוי כתב לה ברוח אופטימית: "לביטול העבדות קדם רומן מפורסם שכתבה אשה, ביצ'ר סטו (הכוונה לאוהל הדוד תום); ביטול המלחמה יוענק לנו בידי האל בעקבות ספרך". פון זוטנר, שהייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לשלום (1905), הייתה דמות מפתח בתנועה הפציפיסטית במרכז אירופה של סוף המאה ה–19 ותחילת המאה ה-20. באוגוסט 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, במנשר שפרסמה פון זוטנר ומוען לנשות גרמניה היא כתבה: "לא נירתע מכך שיאשימו אותנו ברגשנות. לנו, הנשים, יש מלוא הזכות להפגין את רגשותינו. מאז ומתמיד הייתה לאם הזכות לשנוא את המלחמה. לא ניתן שיגזלו מאתנו שנאה אינסטינקטיבית זו, שאינה אלא צורה אינסטינקטיבית של אהבת–אדם." עד מלחמת העולם הראשונה התבססו רוב הפמיניסטיות הפציפיסטיות, כפון זוטנר עצמה, על הנחת השוני בין המינים, כלומר, על תפקידן הייחודי של הנשים, כאמהות, לשמור על החיים, והפציפיזם שלהן היה מוגבל לדיון במניעת מלחמות בין מדינות. הן לא עסקו במיליטריזם כתרבות וכגורם מעצב זהות מגדרית, ובוודאי שלא יצאו כנגד הלאומיות והפטריוטיזם. לכן אין זה מפתיע שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מרביתן התגייסו, במדינותיהן השונות, לטובת המאמץ המלחמתי ולהגנת מולדתן (כמו למשל התנועה הסופרג'יסטית המיליטנטית בבריטניה). ועם זאת, ובמקביל, המלחמה הנוראה הזו הביאה לרדיקליזציה בפציפיזם הפמיניסטי, כשחלק קטן מהפמיניסטיות קשר את המאבק לשלום במאבק לצדק חברתי ולשינוי חברתי כולל. לשם כך הן אף גילו נכונות לצאת בעמדות "לא פטריוטיות" גם כנגד החברה שלהן עצמן. תוך כדי כך הן גם פיתחו טיעונים חדשים לפציפיזם הפמיניסטי שלהן. כבר בשנת 1907 כתבה ג'יין אדמס (Addams), שלימים עמדה בראש ליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחירות (Women’s International League for Peace and Freedom), וזכתה על כך בפרס נובל לשלום בשנת 1931, על "הפטריוטיזם הקוסמי" העומד מעל לנאמנות הלאומית. רעיונות מעין זה שהושמעו משני צדי האוקיינוס, אף שהיו קולות של מיעוט די מבוטל, הובילו לפעולה: כינוס קונגרס האג (אפריל 1915) בהשתתפות 1,136 נשים מ-12 מדינות, כולל מדינות הלוחמות זו בזו.

עצם הקריאה לקיום הקונגרס עוררה תגובות חריפות ברחבי אירופה. מדינות מסוימות לא התירו לנשים לצאת אליו, העיתונות הציגה את ההשתתפות בו כצעד אנטי פטריוטי, והיו תנועות נשים שסילקו משורותיהן את אלו שהשתתפו בקונגרס. בדברי הברכה שנשאה בפתיחת קונגרס האג, הדגישה אלטה יאקובס (Jacobs) ההולנדית שזהו אינו "קונגרס שלום", אלא "קונגרס נשים בינלאומי לשלום". מטרתו לא רק להביא לסיום המלחמה, אלא גם למצוא דרכים למנוע מלחמות בעתיד, מתוך אמונה מלאה שאחד האמצעים החיוניים לכך הוא שיתופן של נשים בעשייה הפוליטית (קרי, הענקת זכות בחירה לנשים). משתתפות הקונגרס דחו את התפיסה הסטריאוטיפית ביחס לחלוקת התפקידים המגדרית בחברה. הן תבעו לעצמן את הזכות והחובה להשמיע את קולן, וקראו לכל הממשלות המעורבות במלחמה לפתוח במשא ומתן לשלום, שיתבסס על זכות ההגדרה העצמית לעמים ועל הכרה בזכויות המיעוטים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הרחיבו הפמיניסטיות הפציפיסטיות את גבולות הדיון והפעולה שלהן. הן כרכו את סוגיית המלחמה בסוגיית השוויון האזרחי, וזנחו את האמונה הנאיבית שעצם מתן זכות הבחירה לנשים, דהיינו שיתופן במערכת קבלת ההחלטות, יניב בהכרח מדיניות של שלום.

ליסיסטרטה

ליסיסטרטה הוצגה בשנת 411 לפנה"ס בפסטיבל הלינאיה. בקומדיה זו, אריסטופנס מציג את עידן אתונה הנתונה זה זמן רב במלחמה עקובה מדם עם ספרטה - הלוא היא מלחמת הפלופונס - ומשתעשע ברעיון שהמלחמה תסתיים. גיבורת הקומדיה היא ליזיסטרטה, אתונאית המיואשת מן הגברים הנלחמים ללא הפסק ואינם מצליחים לכרות ברית שלום עם אויביהם הספרטנים. היא מכנסת נשים מאתונה, מספרטה ומשאר הערים, בנות בריתן של אתונה וספרטה המשתתפות במלחמה, ומציעה להן להכריז על שביתת מין כדי להכריח את הגברים לשאת ולתת על שביתת נשק ועל כריתת ברית שלום. הנשים מסכימות, אם כי הן מתלוננות על הקרבן שעליהן להקריב לטובת הכלל, ופותחות בשביתה. פעולתן הראשונה היא כיבוש האקרופוליס. כל הנשים, גם הזקנות, עולות לאקרופוליס, מתמקמות בשטתו ומשתלטות על אוצר המדינה. אריסטופנס מציג את המצב החדש בעיר בסצנות מצחיקות המתארות את השפעת שביתת המין על הנשים ועל הגברים בשני המחנות. אחד ממזכירי המדינה, מחופש לאישה, מגיע לאקרופוליס כדי לשים קץ לשביתת הנשים, אך אחרי שליזיסטרטה מתעמתת אתו, הנשים מגרשות אותו בבושת פנים. אחר-כך הנשים עצמן מוצאות סיבות שונות כדי לחמוק מן האקרופוליס ולשוב לביתן, בגלל געגועיהן למין, אך ליזיסטרטה עוצרת בעדן: היא ממציאה נבואה שלפיה על כל הנשים להוסיף לדבוק במשימתן. קינסיאס, אחד הבעלים האתונאים, מופיע עם זקפה קשה, ובתחבולות ושקרים מבקש להיפגש עם אשתו, מירינה, ולספק את יצרו. בסצנה משעשעת ביותר, שבה הנשים צופות במירינה המתעללת בבעלה, אריסטופנס יוצר תמונה של "תיאטרון בתוך תיאטרון". מירינה נענית לבעלה כביכול, ומפתה אותו עוד ועוד, כשהיא נעזרת בחברותיה, ולבסוף עוזבת אותו משולהב מאוד ומתוסכל למדי. גם מספרטה מגיע נציג, אף הוא עם זקפה קשה, ומבשר לכולן ששביתת הנשים הצליחה. הספרטנים המתוסכלים מוכנים לחתום על הסכם שלום עם אתונה כדי שהנשים יחזרו לשכב אתם. עתה מזדרזים הכול להשתתף בוועידת שלום. ליזיסטרטה משמשת בוררת. היא מזמינה את "התפייסות", נערה עירומה המשמשת "מפה", ונציגי שתי הערים מציירים על גופה את שטחי המריבה. השלום מושג חיש קל, והכול חוגגים בשתייה ובריקודים.

פרופ' נורית יערי