החולה המדומה

יעקב כהן, חולה מדומה בן זמננו, נכנס לנעליה של אחת הדמויות המהוללות בתולדות הקומדיה. אַרְגַן, שמחלותיו הן תכלית קיומו נחוש לחתן את בתו עם רופא, בעוד היא, כמובן, מאוהבת באחר. רק טואנט, המשרתת, מצליחה עם הרבה חוצפה ויצירתיות לסכל את התכנית ולרפא אותו ממחלת-הרופאים שלו. בעקבות הצלחת 'הקמצן' בהבימה שבים יעקב כהן, הבמאי אילן רונן והמתרגם אלי ביז'אווי ופוגשים את מולייר במחווה אוהבת ליוצר ולמחזהו האחרון והפעם בהצגה שהיא חגיגה תיאטרלית מקורית שהולכת ומתהווה לנגד עינינו על הבמה ומגלָה שהמרְפּא לחרדות של ארגן, של יעקב ובעצם של כולנו הוא לא פעם התיאטרון עצמו.

המחזה האחרון של מולייר

"החולה המדומה" של מולייר, היא היצירה הקלאסית השלישית ברציפות ב"הבימה" שבה אני משתף פעולה עם השחקן יעקב כהן, אחרי שגילם את שיילוק ב"הסוחר מוונציה" ואת הרפגון ב"הקמצן" ושיתוף פעולה שני עם המתרגם והמעבד אלי ביז'וואי. ההצגות זכו להצלחה, לא רק בארץ אלא גם בזירה הבינלאומית, כשהוזמנו לבימות התיאטרון היוקרתיות בלונדון, מדריד, בייג'ינג וסנט פטרבורג. המחזה "החולה המדומה" הוא אולי המפורסם והמוכר ביותר של מולייר בישראל. מאז ההצגה ההיסטורית עם השחקן מאיר מרגלית בתיאטרון ה"אוהל", הוא הוצג כמעט בכל התיאטרונים בארץ ומכאן נובע גם האתגר למצוא לו פרשנות חדשה ומרעננת. המפתח עבורי להצגה הנוכחית, הייתה העובדה שזהו המחזה האחרון של מולייר אשר כשחקן גילם את כל התפקידים הראשיים במחזותיו. לכן, הבחירה שלו לכתוב ולשחק אדם המתחזה לחולה, דווקא כאשר הוא עצמו חולה מאוד במחלה שהוא יודע שאין לה מרפא, היא יותר ממפתיעה ואף מרגשת. ההחלטה של מולייר לכתוב סאטירה חברתית פוליטית המבקרת קשות את עולם הרפואה של צרפת במאה ה - 17, כשהוא יודע שימיו ספורים והמאמץ הפיזי שהוא נדרש אליו בהתעקשות לשחק את התפקיד הראשי, מעוררת השראה בעיני. כמי שמבלה את רוב שנותיו בחדרי החזרות ובאולמות התיאטרון וצופה בשחקנים ובקהל, אין לי ספק שלתיאטרון יש תפקיד תרפויטי הן עבור השחקנים והן עבור הקהל. יחד עם היוצרים והשחקנים המופלאים, שהתמסרו למסע המורכב הזה, יצרנו הצגה שבמרכזה השחקן יעקב כהן החושף בפנינו, מנקודת המבט שלו, את תחושותיו ודעותיו על רופאים, בתי החולים ואמונות תפלות בתיאטרון. כל זאת, כשהוא חווה התקף חרדה ומוצא עצמו משתתף במעין סיוט תיאטרוני, שבמהלכו נחשפים הצופים לתהליך עבודה מזורז על הצגה, החל מהקריאה הראשונה של המחזה, בחדר החזרות וגמור בהצגה הראשונה.

אילן רונן, חדר חזרות, 19/05/2019

מותו של הליצן הבלתי מתפשר

בשנת 1673 מועלה המחזה האחרון שכתב ושיחק בו מולייר, "החולה המדומה". הצגת הבכורה התקיימה
ב – 10 בפברואר. ב – 17 לפברואר 1673 בשעת ההצגה הרביעית של המחזה, כשהוא מגלם את ארגן, התעלף מולייר ומת לאחר כמה שעות כתוצאה ממחלת השחפת. יום לפני כן, בערב ההצגה השלישית, הרגיש לא טוב, קרא לאשתו ולתלמידו הצעיר ברון ואמר להם: "כל עוד היו חיי מורכבים גם מכאב וגם מהנאות, חשבתי את עצמי למאושר. אבל היום, כשאני סובל מכאבים, בלי שאוכל לצפות לרגע של סיפוק והנאה, אני מבין שעלי להסתלק מהמשחק: אינני יכול להחזיק יותר מעמד מול הכאבים, הסבל והטרדות, שאינם מנוח לרגע. כמה סובל אדם לפני מותו! "אולם, אני מרגיש שגמרתי". "יורו – אני נשבע" – היו מילותיו האחרונות, כשהוא משחק בסצנת טקס ההסמכה שלו כ"רופא". אחוז עיוות ושיעול ירד מן הבמה בפעם האחרונה, המשחק נגמר; שוב לא הבחין בתשואות הנלהבות והסוערות, שכל כך אהב ובהן התגאה. ארבע פעמים הוצג המחזה בימי חייו. אורות הבמה כבו לעד למולייר בן ה- 51.

אנשי החצר המלכותית של לואי ה – 14, הכמורה, בעלי המשרות הגבוהות שנהנו מחיצי הביקורת וממשחקו המעולה ושנדמה היה להם כי אליהם באופן אישי הוא מתכוון, נשמו לרווחה. הליצן האכזר והבלתי מתפשר, שוב לא יטריד אותם. מולייר נקבר לפנות ערב בלוויה צנועה. הכנסייה הסכימה בקושי שכמרים ילוו אותו בדרכו האחרונה. מתנגדיו מצאו חוק כי קומיקאי אינו ראוי ליותר מזה.

עשרים וחמש שנה לאחר מותו, נתבקש בעל הבית בו מת מולייר לקבוע שלט זיכרון בחזית. "לא אוכל לעשות זאת", נזעק האיש. "מולייר לא מת, הוא חי וקיים לנצח".

נכתב עם פרסום שניים עשר ממחזותיו של מולייר בתרגום נתן אלתרמן, 1967.

חולים טיפשים ורופאים נוכלים

הקומדיה "החולה המדומה" עוסקת ביחסו של מולייר לבעיות רופאים וחולים. במחזה הזה (כמו במחזות נוספים), מוקיע מולייר את שחיתותם של רופאי תקופתו כפי שהשתקפו בעיניו: יהירים, בעלי השכלה מדומה ורודפי בצע. אבל ב"חולה המדומה" מושם הדגש על מצבם של החולים. כלומר, לולא טיפשותם של הפציינטים לא היו הרופאים מתפתים לכוח ולשררה. הרופא הוא נוכל, מאחר והחולה נותן לרמות את עצמו, כשם שפרצה קוראת לגנב. גיבור המחזה – החולה המדומה – למעשה אדם בריא. ממון יש לו בשפע ודאגות הפרנסה ממנו והלאה. מרוב שעמום הוא מחפש תשומת לב וכדי להיות במרכז ההתעניינות, מדמיין שהוא לקה במחלה אנושה. עכשיו כאשר הוא מרותק למיטתו, יותר קל לו לשלוט על סביבתו. כולם חייבים לשרת אותו, לדאוג לו ולשמור עליו. עד כדי כך התרגל לרעיון שהוא אכן חולה, שאינו מסוגל להבחין בשקרים של מעמידי הפנים. מולייר עצמו, בניגוד לארגן, היה חולה בלתי מדומה. מאז היותו בן 44, סבל משיעול כרוני בעקבות דלקת ריאות שחלה בה באביב 1666. על שיעולו הכרוני התלוצץ מולייר ב"הקמצן" בשיחה בין הרפגון לפרוזין הסרסורית:

הַרְפָּגוֹן: אז אני בסדר בעיניך?
פְרוֹזִין: בסדר? אתה מעורר השראה, צריך לפסל אותך! תסתובב רגע, בבקשה. יותר טוב מזה? תלך קצת. בבקשה – גוף חזק, משוחרר ונינוח כמו שצריך, בלי שום סימן לחולשה.
הַרְפָּגוֹן: לא, תודה לאל. (משתעל.) חוץ מהשיעול הזה, שתוקף אותי מידי פעם.
פְרוֹזִין: זה כלום. הוא מאוד הולם אותך, אתה משתעל מאוד יפה.
(תרגום: אלי ביז'אווי)

ריאותיו הפגומות של מולייר, הפילו אותו למשכב מפעם לפעם ותקופה ארוכה התגורר בכפר המרפא באוטיול, שבו שמר על דיאטת חלב. כיוון שמחלת השחפת בה לקה הייתה חשוכת מרפא, נועץ מולייר ברופאים רבים ולמד מקרוב על מגבלותיהם.