הכבש הששה עשר

בשנת 2022 אין כבר שום מקום ברמת גן שאפשר לעמוד בו ולהריח שוקולד, וילדות היום לא מסתפקות בלהיות "הילדה הכי יפה בגן". ועדיין, הצגת הילדים שמבוססת על השירים של יהונתן גפן נשארה אחת היצירות הכי מופלאות שעלו כאן על הבמות, בלי שום חנופה לילדי דור הטיקטוק.

כל השחקנים בקאסט שראינו הפתיעו בקלילות ובמסירות שלהם לתפקידים שלהם. כביכול תפקידים קטנים. שירה לוי נראתה כאילו נולדה לגלם את אריאלה, גל גולדשטיין נראה בדיוק כפי שדמיינתי את נמרוד כילד ב"שירים שענת אוהבת במיוחד", שירן הוברמן כובשת בתפקיד ענת, ומעל כולן זו רוני מרחבי, שמשחקת את גל, שגונבת את ההצגה.

45 שנה אחרי שנכתבו, השירים של יהונתן גפן בכבש ה-16 עדיין עובדים, למרות העולם שהשתנה סביבם. אין כבר שום מקום ברמת גן בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד; ילדות היום שואפות להיות מדעניות, ולא מסתפקות בלהיות "הילדה הכי יפה בגן"; אבל האמת המופלאה שנשארה ב"אני אוהב שוקולד" (עם הלחן של יצחק קלפטר) חוצה זמנים ואמיתות.

הסיפא הבלתי מתנצלת של "אבל הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי" מפתיעה כל פעם מחדש בפשטות הכנה שלה. זה לא עוד שיר ילדים, זה אחד מהפזמונים הכי יפים שנכתבו בעברית אי פעם. זה קשור לעובדה שלא היה יוצר שהבין ילדים ישראלים יותר מיהונתן גפן. לא היה יוצר שידע להעביר את הפשטות הזאת לכתב בצורה כל כך מושלמת. זה היה נכון בשנות השבעים של המאה הקודמת, וזה נכון גם היום. איזו יצירה נצחית. איזו הצגה מופלאה.