חפץ

"'חפץ' הוא מהמחזות המוכרים, החשובים והאהובים שכתב חנוך לוין. העיסוק שלו בהיררכיות של מערכות יחסים, במבנים חברתיים ואישיים, בצורך של אדם לגדול ולהאדיר את עצמו על ידי הקטנה ורמיסת הזולת, בא לידי ביטוי ברבים ממחזות לוין, אך נדמה שב'חפץ', הנושא מגיע לשיא.

הבמאית מירי לזר והקאסט הבינו את 'חפץ', ולעומקו. לזר מדגישה את הנושא ההיררכי כבר בהתחלה המרשימה, שבה פורצים לבמה השחקנים, כמו ביציאה למסלול דוגמנות, כשהם מלווים בשיר עז של טום וויטס. הם צועדים בגאווה מלכותית אלגנטית, בתלבושות מהודרות ומוקפדות שעיצב מאור צבר, בסגנון קלאסי; שמלות ערב וחליפות גבריות בצבעים עזים. הם כביכול 'היפים והנכונים' של זמננו. לעומתם, חפץ הולבש באופן מהוה, מסתיר גוף גדול ומבויש בטישרט ענקית ושחורה, מזכיר במראהו 'נער דיזינגוף סנטר' שברח מהבית, ניגשת בהתאם למצבו הרגשי ומעמדו בבית שבו אינו דייר לגיטימי ושבו כועסים עליו רק בגלל שהוא משמיע 'קולות הנאה' כשהוא אוכל עוגה. הרי אסור לו ליהנות ואפילו לא להעמיד פנים שהוא נהנה, כפי שמבהיר לו טייגלך בתחילת המחזה. 

הבמה, שעוצבה על ידי אדם קלר, דומיננטית. היא מחופה כולה בד בהיר, ועליה רהיטים וחפצים שחורים: מיטתו של חפץ, שהופכת למיטה של ידידו אדש ברדש, כסאות ושולחנות שהופכים את קדמת הבמה לבית קפה, ועוד. אולי הכוונה היא להדגיש חוסר ביתיות, כשגם המוזיקה מדגישה 'חוץ' לא מאופיין, כמעט חסר אלמנטים ריאליסטיים, ובטח לא מקומיים-ישראלים. אין קירות חוצצים, והמרפסת ממנה חפץ מאיים לקפוץ ולהתאבד, מסומלת על ידי חלון גבוה מאוד, אליו צריך לטפס בסולם - מה שגורם לבית להתמקם כמרתף, כביכול. מעבר השחקנים בין מקומות טוב מספיק אבל יש תחושה שהבמה הזאת לא מדויקת וברורה מספיק כדי לתרום או להעצים את התוכן. 

למרות הסתייגות זאת, עיקר העניין פה הוא הטקסט והמשחק. ואלה נעשים בכשרון רב. לזר מגיעה מרקע של תיאטרון תנועה, וזה ניכר במיזנסצינות, בשלל המצאות תנועה ובימוי יפות, המדגישות את התוכן. גם העריכה המוזיקלית, שאין לה איזה קשר ברור לתוכן או ישראליות, עובדת. 

הקאסט עושה עבודה נהדרת: צביקה הדר כטייגלך מרשים מאוד. הוא מלא ניואנסים ומעניין לכל אורך ההצגה. גם אסנת פישמן, ככלמנסע, מביאה לבמה ביטויים רגשיים מגוונים, יופי ונוכחות רבה. הדר ופישמן יוצרים יחד זוג דמויות שלמרות אכזריותן המפורשת, מעוררות גם אמפתיה. זה לא מובן מאליו. הגר טישמן, כפוגרא האינפנטילית והשתלטנית, מלאת אנרגיה והמצאות משחקיות קומיות לדמות המדהימה הזאת. אושרת אינגדשט כמלצרית קשת יום, מדוייקת ומאוד מרשימה. ולסיום: בן יוסיפוביץ', כחפץ. ראשית, הבחירה ללהק שחקן צעיר לדמות הראשית היא לא שגרתית. אך מהר מאוד הגיל נדמה כפחות רלוונטי. כי יוסיפוביץ' שחקן מוכשר, אינטליגנטי ומלא רגש. כל כולו בדמות, באופן טבעי לגמרי, בלי רגע של לחץ או מאמץ מופרז. הוא פשוט מכמיר לב בתפקיד המיוחד הזה.

לסיכום, 'חפץ' היא הצגה מרשימה, בעלת תוכן ופרשנות רלוונטית לעידן שלנו - במחזה אין ממש רגע של חסד. הוא מלא באכזריות, בנרקיסיזם קיצוני ובניצול, שהורס חיים. ובהיפוך לדמויות השולטות, כל כולו תחינה לחסד ולאנושיות. בסיום ההצגה דיבר יוסיפוביץ' בקצרה על התאבדותו של הנער אלרועי בן שבת, בעקבות התעללות וחרם שסבל ממנו, מבני גילו. הוא קרא לקהל להיות ערני לנושא, ולהושיט עזרה למי שובל ממצוקה נפשית. הרגישות והאיכפתיות הזאת, שיוסיפוביץ' ביטא יפה כל כך, ובפשטות, ניכרת בהצגה, והלוואי שתורגש גם על במת החיים. 

הפרשנות של "הבימה" מרשימה ומעמיקה והליהוק הלא שגרתי של בן יוסיפוביץ' הופכים את ההצגה פעם נוספת לרלוונטית לימינו. 

"הבמאית מירי לזר, להטטה עם להקת השחקנים המוכשרת והתוצאה היא מעדן לויני נוטף עונג תיאטרלי. התנועה, התלבושות והפאות, אפילו קווצות השיער על ראשו של צביקה הדר, הם נהדרים. מגוחכים אמנם, אבל מיוחדים ויפים. 

אבישי מרידור מגלם מצוין את ורשביאק, הארוס של פוגרה והוא מצליח להפיק דמות קופצנית וכנועה ועם זאת משחקו הוא בהיר וברור, מעוצב נפלא ונעים. אורי הוכמן הוא שוקרא העיוור ומשחקו הוא איכותי, כיאה לאחד מהטובים בשחקני הבמה שלנו. הוכמן מצליח לזרוע אור בעולם החשוך שבו הוא חי ואין ספק כי הדמות שהוא מגלם היא נפלאה.

הקלסיקה של גדול המחזאים הישראלים בתקופתנו היא הצגה מקסימה וענוגה וחוויה לאוהבי חנוך לוין ובעצם לכל אוהבי התיאטרון."